חוק החרם אינו מהווה הגבלה בלתי ראויה על חופש הביטוי- הטיעון הזה שהועלה נגדו הוא הבל הבלים. למי ששכח חופש הביטוי אינה זכות מוחלטת ובצידה קיימות זכויות אדם נוספות כמו הזכות לחופש עיסוק, הגנה על הקניין, הזכות לשוויון ועוד. כל עוד מפעל בברקן מייצר יין באופן חוקי לחלוטין הוא זכאי שלא להיות יעד לחרם מאורגן שמטרתו חורבנו הכלכלי. בניגוד להגדרה הלא מוצלחת שבחוק הוא אינו מגן על "מדינת ישראל", או על ההתנחלויות, אלא על כל גורם או אדם שרק בשל זיקתו למדינה, או לשטח המצוי בשליטתה, עלול למצוא עצמו קורבן לחרם כלכלי.
גרימת נזק כלכלי במכוון על מנת להביא לסגירת עסק, או תחום פעילות חוקיים, אינה נובעת בשום אופן מהזכות לחופש ביטוי. משטר המתיר פעולה כזאת מאפשר פגיעות בחופש העיסוק ובזכות הקניין ומעל לכל בזכות לשוויון ובכך הוא מועל בתפקידו. הוא הדין כאשר יצרן או ספק שירותים מחרים קבוצה מסוימת בציבור מטעמים זרים. לשם מניעת התנהגות זו קיים למשל "חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים" חרם תיאטראות על היכל התרבות באריאל היה למשל נוגד חוק זה. צר לי לומר שהטיעונים שקראתי המייחסים לחוק החרם פגיעה בזכויות אדם הנם בפשטות דברי הבל.
מדוע אני טוען בכל זאת שמדובר בחוק מטופש? ישנם שני מבחנים פשוטים להגדרת חוק כמטופש המבחן הראשון-אם החוק מזמין הפרה סיטונית שלו, או שזו צפויה בשל אופי האיסורים שבו. המבחן השני הוא האם ניתן לעקוף את הוראות בנקל, אגב השגת המטרות שהחוק מבקש לאסור. "חוק החרם" עונה להפליא על שני מבחני הטיפשות. השמאל הרדיקלי מוצא כאן הזדמנות נפלאה לעבור עליו בסיטונות [ואי אפשר לתבוע את כל העולם, זה פשוט לא מעשי] ו"שלום עכשיו" כבר התגייסה למשימה בהתלהבות.
גם היסוד השני מתקיים וכל מי שירצה להתעלל במנסחי החוק בבתי המשפט יוכל לעשות זאת בנקל.
נדגים את כשלי הניסוח. תנאי להחלת החוק הוא פרסום ביודעין של קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל וחרם כזה מוגדר כ"הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית."
על פי ניסוח זה אדם המפרסם שהוא עצמו מחרים מטעם כלשהו גוף הקשור עם מדינת ישראל לא ביצע כל עוולה כל עוד לא קרא לאחרים לעשות זאת. אם למשל חברה ענקית תפרסם הודעה כאמור הכול בסדר כל עוד לא קראה לאחרים לנהוג כמוה, הגם שאין ספק שיש לה השפעה על גורמים אחרים. אם כמה גופים ואנשים יתאגדו יחד למודעה אחת ויצהירו שהם בצוותא מטילים חרם גם בכך כנראה אין עוולה כל עוד הם אינם קוראים לאחרים להצטרף.
אם אותם גופים יחליטו לקרוא להחרמת חברה המייצרת בשטחים בגלל שהיא מצויה שם, אבל גם בגלל שהיא מעסיקה בתנאי ניצול עובדים מ"השטחים", עדיין אין אפשרות להחיל את הוראות החוק כי הקריאה אינה אך ורק מחמת הימצאותה בשטחים, מאחר שיש עוד סיבות מוצהרות לחרם.
אני מקווה שבשתי הדוגמאות הבהרתי עד כמה קל לעקוף את הוראות החוק. התוצאה שגם חוקקנו חוק שנוי במחלוקת שיאפשר לשמאל הרדיקלי לצבוע את ישראל בצבעים חשוכים ולא הבאנו תועלת כלשהי למפעליים בהתנחלויות ולכל גורם אחר הסובל מחרם כלכלי או אקדמי או חרם אחר. אנו מצויים בדיוק באותו המצב של היהודי בסיפור הידוע שאכל דגים באושים, לקה במלקות ולבסוף גם גורש מהעיר.
הכול שפיטפוט - הבלוג של גולדבלט משה 
תגובות
למה חרם על תוצרת השטחים אינו חוקי וחרם על יצרני הקוטג' הוא כן חוקי?
אתה טועה בפסקה האחרונה. אלו הצבעים של ישראל. זה לא שהשמאל צובע.
"כל עוד מפעל בברקן מייצר יין באופן חוקי לחלוטין הוא זכאי שלא להיות יעד לחרם מאורגן שמטרתו חורבנו הכלכלי."
יש כאן בלבול עמוק בין מותר ואסור עפ"י חוק, לבין מותר או אסור. מות להחרים מפעל שעושק את עובדיו, שאין או יש בו עבודה מארגנת, או שנבנה בשטחים הכבושים. יתר על כן, הנסיון לאסור על כך בחוק אינו סתם פסול, הוא אוסר למעשה על פעילות ולהתארגנות פוליטית המוגנת לא רק כ"סתם" ביטוי אלא כביטוי שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. כמו הפגנה, כמו עצומה, וכיו"ב.
כאשר אתה כותב "Zכאי" אתה בורא למפעל זכות יש מאין, ובאמצעותה מטיל איסור על פעילות לגיטימית וכלאורה מתבקשת (על רקע ההתנגדות לכיבוש). למעשה מה שאתה אומר הוא שפעילותל כלכילת היא "מחוץ למשחק" – כלומר מותר להנות ממענקים, ולקיימה תחת הגנת אלוף הפיקוד, אבל התנגדות באמצעות חרם היא איזו פלישה כוחנית לתחום הפרט כאילו לקחו להם בכח משהו. נו, נו. ונימוק יש, רב משה?
החוק הוא הבסיס היחיד לדיון משותף בינינו. אם אתה מדבר על מוסר אזי מוסלמי מאמין יאמר לך שכל הארץ שחייבת להיות ארץ האסלאם היא כבושה ויהודי מאמין יאחר לך שאין שום זכות לנכרי לשבת בה לא כלשכן לפגוע ביהודי היושב בה ומתפרנס מעמלו. הבסיס שלי לדיון הוא החוק ואני לא מוכן לקבל שבמסגרת חופש הביטוי יפגעו בפרנסתו של אדם . אני לא מוכן שמרצה לא יועסק בגלל דעות שמאלניות רדיקליות באוניברסיטה ואני לא מוכן לפגיעה כלכלית מאורגנת במפעל שפועל באופן חוקי בשטחים או בארץ ישראל השלמה והמשוחררת שלנו לנצח נצחים…חרם כלכלי אינו חופש ביטוי אלא אלימות במסווה אחר.
לקרוא למשהו "אלימות במסווה אחר" לא הופך אותו לאלימות. זהו נימוק עלוב.
ועמדתך מכשירה כל חוק, והופכת אותו לסמכותי – אפילו חוק שחותר תחת סוגי ההליך שהופכים חקיקה ללגיטימית. התעלמות מטיעון אינה תשובה, וחזרה על עמדה אינה נימוק.
האמירה ש"אינך מוכן שבמסדרת חופש הביטוי יפגעו בפרנסתו של אדם" היא כמובן שטות. אנו מוצפים בדיבורים שפוגעים בפרנסתם של אנשים במגוון רחב של דרכים.
אבל מה שתמוה כמעט לא פחות – הבנתי כבר ש"אינך מוכן", אבל לא נימקת את אי ההסכמה הזו.
תראו מה מצאתי:
http://www.bis.doc.gov/complianceandenforcement/antiboycottcompliance.htm#whatscovered
פשוט בושה לדמוקרטיה האמריקאית! אני מציע שזהבה גלאון תעלה על מטוס לוואשינגטון ותיתן לחצופים האלה על הראש.
החוק הזה אוסר להשתתף בפועל בחרם המוטל ע"י מדינות זרות. במילים אחרות וברורות: החוק הזה בא לאסור על חברות אמריקניות להיכנע לחרם הערבי. (קרי למנוע סחר ממדינה אחת עקב איום מדינות אחרות). מה עניין שמיטה להר-סיני רק לך פתרונים.
לא ולא. החוק הזה אוסר על אמריקאים בכלל (לא רק חברות, גם פרטים) להשתתף בחרם על מדינות שעליהן לא הטילה ארה"ב סנקציות. ומה הקשר? הקשר הוא שהנה יש עוד מדינה שמגבילה את חופש הביטוי של תושביה מתוך שיקולים שנמצאים בתחומים אחרים. ולא סתם מדינה, אחת הדמוקרטיות הגדולות בעולם שבית המשפט העליון שלה יכול ללמד את זה שלנו איזה פרק או שניים במשפט חוקתי. וראה זה פלא – החוק עומד על מכונו. לא ביטלו אותו. האם ייתכן שבכל זאת חופש הדיבור אינו עומד מעל הכל אלא הוא רק חלק אחד (גדול וחשוב, אבל חלק) מהפאזל הגדול ששמו דמוקרטיה חוקתית?
1. לא כתבתי שהחוק אוסר רק על חברות, כתבתי שזה מה שהוא בא לעשות – למנוע כניעה של חברו אמריקניות לחרם הערבי ע"ה.
2. אין, כמובן, כל איסור בחוק על קריאה לחרם.
3. אין גם איסור על קריאה להחרים חברות אמריקניות כלשהן על מיני עולות או מעשים שהן מעורבות בהן. וחרמות כאלו היו ומין הסתם גם יהיו.
4. החוק לא מתיר לכל מי שבא לו לתבוע בלי להוכיח נזק (ד"א – על זה החוק ייפסל, ובכך בית המשפט יוכל לחמוק מהגנה על ה"דמוקרטיה" ע"ה).
צ"ל: החוק האמריקני לא אוסר על ביטוי, ולא אוסר על פעילות פוליטית כלשהי בארה"ב.
אורן,
החוק האמריקאי לא מונע את קמפיין ה BDS הכבד נגד ישראל בארה"ב, שמתקיים בעיקר בקמפוסים אבל מסתעף לארגונים חברתיים-עסקיים כמו כנסיות מסויימות.
וחשוב לציין שקמפיין ה BDS אינו מתמקד בהתנחלויות אלא בכל דבר ישראלי – בעיקר תרבות ועסקים. החרם האקדמי אמנם צרחני יותר, אבל מצליח הרבה פחות, משום שהכתובת שלו הם מוסדות *ציבוריים* שכפופים לחקיקה נגד אפליה.
אוניברסיטה שהיא או מי מהסגל שלה ינסו לעשות חרם *פורמלי* על מוסדות/חוקרים ישראלים תהיה חשופה לתביעות בגין אפליה על רקע גזעני, לא בגלל החוק נגד חרם. לכן זה לא עובד כמעט בשום מקום בעולם המערבי.
אבל מי יכול להכריח אדם או עסק פרטי *לצרוך* מוצר ישראלי או תרבות ישראלית, או להשקיע בישראל, כשהשוק מוצף באלטרנטיבות? חופש הבחירה של הפרט הוא דבר מקודש.
אם חברה תחליט באופן מוצהר לא *למכור* לישראלים, זה כבר עניין אחר. כאן היא תהיה חשופה לתביעות בגין אפליה. חברה כזו יכולה לא להקים סניף בישראל או לא לתת זיכיון שיווקי בארץ, בטענה שמדובר בשיקול עסקי. החוק כנראה אוסר עליה להצהיר שהמדיניות היא כתוצאה משיקול פוליטי. בכל מקרה -אסור יהיה לה לחסום מכירת המוצר לישראלים בכל מקום שבו היא כן משווקת את המוצרים שלה.
המומחיות שלי בתחום המשפטי קטנה מאוד, אבל יש להניח שאם היו בחוק סעיפים שמאפשרים להלחם בקמפיין ה BDS, יש מספיק גופים מכובדים שהיו עושים בו שימוש. כנראה שהתחולה שלו היא מוגבלת.
לא חל על אנשים פרטיים, ולא חל על התאגדויות חברתיות.
אולי משום שחופש הביטוי חל על אנשים פרטיים והתארגנויות חברתיות (ארגוני ססטודנטים, ארגוני עובדים, ארגונים דתיים, ארגוני סיוע והתאגדויות אחרות שלא למטרת רווח), בעוד שארגונים עסקיים כפופים לתקנות מחמירות יותר.
לדוגמא, ככלל, אנשים פרטיים יכולים לתת ביטוי ציבורי למסרים פורנוגרפיים קשים, בלי לחטוף תביעה. חברה מסחרית שתנסה לשלב מסרים כאלה בקמפיין פרסומי – יש להניח שתיתקל בבעיות משפטיות.
לכן, ממה שידוע לי, חוץ מהמקרה של חרם אקדמי (כפי שהסברתי למעלה), המלחמה נגד קמפיין ה BDS היא במישור הציבורי, וטיעונים הם מתחום הלגיטימיות המוסרית, ולא מהאספקט הליגליסטי הפורמלי.
הניתוח המשפטי שלך נראה לי נכון.
בנוגע לשאלת החרם-מותר-או-אסור – לא שמעתי מישהו מהנחרדים לפרנסתם העושקת והרעה של המתנחלים מזיל דמעה כשחרדים קוראים לחרם מסיבות כמו אי שמירת שבת או כשאחרים קוראים להורדת מחירי הקוטג'.
הקריאה ללחץ כלכלי היא כלפי מפעל ההתנחלויות, לא בעלי העסקים עצמם. ברגע שהם חוזרים למדינת ישראל, הם מוצאים מהרשימות.
הניתוח המשפטי שלך נראה לי נכון.
בנוגע לשאלת החרם-מותר-או-אסור – לא שמעתי מישהו מהנחרדים לפרנסתם העושקת והרעה של המתנחלים מזיל דמעה כשחרדים קוראים לחרם מסיבות כמו אי שמירת שבת או כשאחרים קוראים להורדת מחירי הקוטג'.
הקריאה ללחץ כלכלי היא כלפי מפעל ההתנחלויות, לא בעלי העסקים עצמם. ברגע שהם חוזרים למדינת ישראל, הם מוצאים מהרשימות.
ולאורן – ממש גילית את אמריקה. החוק הזה בכל מקרה לא אוסר התארגנות וקריאה לחרם כלשהו אלא הצטרפות וציות לחרם של מדינות אחרות.
בושה לדמוקרטיה האמריקנית על הרבה דברים, יש שם גם עונש מוות. זה שיש חוק מסוים בארה"ב לא אומר שצריך לחקות אותו.
שאני אבין, מבחינתך אסור לי להחרים את מקדונלד כי הם פוגעים בזכויות עובדים או באיכות הסביבה? אסור שיהיה לי ביטוי כלכלי לערכי הפוליטיים. למה? אני צרכן, אף אחד לא הכריח אותי לקנות מוצרים שמיוצרים בשטחים וזכותי לקרוא לאחרים לא לרכוש מוצרים מחברות שפוגעות מזכויות עובדים, באיכות הסביבה או שנמצאים בשטחים. אין לי שום מחוייבות לשום פירמה פרטית. אני לא משקר ולכן אין כאן שום יסוד לתביעת דיבה ואני אפילו לא מכריח אף אחד לעשות זאת. אני רק קורא לאנשים אחרים לפעול כמוני.
בשבדיה האידיאל של כל ס"ד, לאיגוד המקצועי מותר להחרים כל פירמה שלא חותמת איתם על הסכם או שמפירה אותו. מה שאומר ש-80% מהעובדים בשבדיה לא רק שלא יקנו מוצרים מחברה כזו, אלא שזכותם גם לסרב לשרת אותה (בגלל שאין חוזה בין האיגוד המקצועי הארצי והפועלים המאוגדים בו לבין הפירמה, אזי אין ביניהם הסכם לשיתוף פעולה ואין להם שום מחויבות עסקית כלפיה),
ולמה מציאותו של עונש מוות במדינות מסויימות בארה"ב (לא "בארה"ב". בחלק ממדינות ארה"ב אין עונש מוות) הוא בהכרח סימן לגנאי? כי אתה החלטת? אני חושב שכדאי לישראלים לחכות עוד כמה שנים עד שתהיה להם חוקה רצינית שמגינה בצורה מפורשת על חופש הביטוי, מגינה על אדם מחיפוש שרירותי ועוד כהנה וכהנה עניינים לפני שהם מתגוללים על ארה"ב של אמריקה רק משום שחלק ממדינותיה חושבות שחלק ממערכת ההרתעה כנגד פושעים צריכה להכיל גם עונש מוות שבו עושים שימוש מפעם לפעם (מי יותר ומי פחות). אלא שכפי שהערתי לרוזנברג שלא הבין אני מבהיר גם לך מהו העיקר כאן. העיקר הוא שהחוק הזה, שהוא חוק פדרלי (!!!) לא בוטל על ידי בית המשפט העליון. משמע, יש מקרים בהם אפשר, בדמוקרטיה חוקתית (לא חלילה ישראל המפוארת שלה אין חוקה וגם לא משהו שדומה לחוקה, אלא כל מיני חוקי יסוד ספוראדיים שגם אותם בית המשפט העליון שלה מעקם ומפרש בדרך שלא שיערום המחוקקים ופוגע שוב ושוב אגב כך בעקרון הפרדת הרשויות) לפגוע קצת בחופש הביטוי בשם עניינים אחרים והדמוקרטיה לא תלך לזבל.
כן, בושה גדולה לדמוקרטיה האמריקנית שהמדינה לא ביטלה עונש מוות. היא המדינה המערבית היחידה שיש בה עונש מוות ושהוא מבוצע בהיקפים די גדולים (ארה"ב מדי שנה מדורגת בין 4 המדינות שמוציאות הכי הרבה אנשים להורג ע"י אמנסטי). מבחינתי איכות הדמוקרטיה בארה"ב היא לא ברמה גבוהה ואני לא לוקח דוגמה ממנה. כך לדוגמה במדד הדמוקרטיה של האקונומיסט היא מדורגת רק במקום ה-17. מעל ישראל, אבל בתחתית העשיריה השנייה.
http://en.wikipedia.org/wiki/Democracy_Index#2010_rankings
http://www.eiu.com/democracy
בלי קשר, חוק החרם לא דמוקרטי ולא ראוי. זכותי כצרכן לקרוא לאחרים לא לקנות מוצרים שבעיני הם לא מוסריים וראויים.
החוק טפשי גם כיוון שהוא בעצמו נותן מוטיבציה וכלים מעשיים לעבור עליו.
אני אינני מחסידי מפעל ההתנחלות המפואר, ומאז שירותי הצבאי הסדיר בחרתי להימנע מכניסה לשטחים (כולל ויתור על ביקורי חברים שגרים שם, והצורך להאריך באופן משמעותי את הנסיעה במקרים רבים, למשל בין מודיעין לירושלים).
בשמחה הייתי גם "מחרים" מוצרים מהשטחים, רק שאין לי סבלנות ו/או מוטיבציה להתחיל לדקדק ולחפש מה מיוצר איפה. החוק יצר מצב שבו הוא העלה למודעות את הנושא, תוך שהוא מקל על השגת אינפורמציה של מה מיוצר היכן, והופך את אופציית החרם האישי (אין לי כוונות לקרוא לאחרים להחרים, ולא מפחד החוק) לאופציה זמינה וריאלית.
החוק טפשי בדיוק בכך שהוא הופך אופציה שהיתה נגישה רק למעטים (ידוענים למיניהם, לארגונים קטנים וזניחים, וכו') לאופציה הנגישה לרבים (לפחות ברמת המודעות והמוטיבציה). בכך החוק הופך להיות הסיבה לחרם. טפשי, כבר אמרנו?
מה עם חרם על איראן? האם לדעתך יש להפריד בין סוגי חרמות?
טל, כוונתך שישראל ואיראן הם היינו הך?
לעניין שאלת החרם כן או לא – אני אישית מתנגד. אבל אני גם מתנגד לכך שיאמרו לבעל עסק שהוא לא יכול למנוע כניסה מאדם לעסק שלו כי הוא ערבי או מרוקאי או כי הוא לובש חולצה עם נצנצים. אני בהחלט אלך להפגין נגד גזען מחורבן (ובעל טעם מעודן באופנה) כזה ואחרים את העסק שלו לתאבון אבל אני לא רוצה שיאמרו לו מה לעשות. הבעיה שלי היא שפתאום כל מי שדווקא תומכים בהתערבות כזו של המדינה בכל יום ושעה פתאום נחרדים לגורל הדמוקרטיה משום שמישהו החליט שצריך להגדיר בחוק החרמת בני אדם בשל מקום מגוריהם כעוולה אזרחית (לא כעבירה כמו במקרים הקודמים שהזכרתי). זו צביעות. ובכלל, אפשר להיווכח מהמקרה האמריקאי שלא נשקף כל איום ממשי לדמוקרטיה מכך שיש חקיקה מעין זו. יש כמובן פגיעה בחופש הביטוי, אבל מצד שני יש גם פגיעה בחופש העיסוק ומסתבר שיש לפחות דמוקרטיה אחת בעולם (למעשה, יש גם תקדימים במדינות אירופאיות, אולי בהזדמנות אחרת אביא כמה) שבה נהוג חוק דומה ולדמוקרטיה שלום. אז מה רוצות התולעים?
ואם נחזור לרגע לאיראן ושות' – למיטב ידיעתי היחסים הבינלאומיים אינם דמוקרטיה חוקתית. יש אולי חוק בינלאומי, אבל אין חוקה, אין חופש דיבור וכו' ובשורה התחתונה יחסים בין מדינות פועלים לפי העקרון "כל דאלים גבר". מכאן יוצא ששאלתך (מעבר לכך שהיא רומזת שישראל דומה במשהו למדינה שבה אונסים עצורים דרך קבע, מוציאים להורג הומואים ונשים החשודות בבגידה בבעליהן וכו') היא פשוט טעות קטגורית.
לא, אבל יפה לך הניסיון הדמגוגי.
כוונתי לשאול האם מר גולדבלט עומד מאחורי דבריו – חרם כחרם הוא רע, או שמא יש מקרים מסויימים בהם אף הוא בעד חריגות.
טוב, עכשיו גם טרחתי לקרוא את תגובתך במלואה. תגובתי אינה רומזת דבר מהדברים שאתה טוען, כפי שכתבתי למעלה.
מעבר לכך, האם ארה"ב היא בעיניך דוגמה מוצלחת לחיקוי?
"אפשר להיווכח מהמקרה האמריקאי שלא נשקף כל איום ממשי לדמוקרטיה מכך שיש חקיקה מעין זו."