ארכיון מחבר: גולדבלט משה

עו"ד עצמאי העוסק בתחום נזקי גוף,רשלנות רפואית,נפגעי זיהום תעשייתי והגנה על זכויות חולים ונפגעים. בעל משרד עצמאי הפועל בקרית מוצקין

כמה מילים על הסכם אוסלו


כאשר שמעתי את הדיווחים על ההסכם שהושג בין ישראל לאש"פ באוסלו הייתי בהלם. אני זוכר שיחה שקיימתי במשרד עם שותפי בני שטרס ז"ל ושאמרתי לו שהצעד הזה של רבין הוא נגד מה שהוא ואני תמיד האמנו בו. בני האמין באופציה הירדנית וחשב שלמרות הכל היא עתידה לקום לתחייה ואני האמנתי באוטונומיה בהנהגת תושבי השטחים עצמם-תמכתי אז גם באפשרות להגיע לתוצאה של אוטנומיה באמצעות הסדרים מצטברים וללא הסכמים חגיגיים, מה שנראה לי נכון ובר יתר סיכוי.

אני גם סברתי שמתווה ועידת מדריד שהוציא את אש"פ מתמונת המו"מ היה מתווה נכון הגם שהפלסטינים שנשאו ונתנו היו גם צריכים לתאם עמדות עם אש"פ. לו היו ממשיכים במתווה מדריד היה סיכוי סביר לדעתי לכונן אוטונומיה פלסטינית בלי לייבא את אש"פ חוץ לשטחים. מי שניהלו את המו"מ של אוסלו גם פעלו נגד מתווה מדריד והשמיצו אותו ללא הרף.

שילוב אש"פ בתהליך היה מתכון לאסון. בשמאל זימרו אז שאש"פ הוא הנציג הבלעדי של העם הפלסטיני אבל היה ברור כבר אז שמדובר בטיעון שקרי. למי שעדיין זוכר – קודם לאוסלו פשטה אפנה של מפגשים לא חוקיים עם ראשי אש"פ כדי לחסל את החוק שאסר על כך.

לי ולאחרים היה ברור שבשטחים קיימים גורמים שיש להם זיקה ברורה לירדן וגם שאש"פ עצמו הוא רק ארגון גג שאינו מהווה הנהגה מלוכדת. כאשר על יסוד בחירות ב1976 נבחרה בגדה המערבית הנהגה לאומית של ראשי ערים [הועדה להכוונה לאומית] היא לא נשלטה על ידי אש"פ [פת"ח] אלא על ידי ארגוני השמאל המתנגדים לפת"ח ולערפאת. גם היסוד האסלאמי היה יסוד מקומי ברור וחזק – שאנחנו עודדנו בהתחלה-כפי שעשו הירדנים לפנינו. הפיצול הפנים פלסטיני לבש צורות שונות אך מעולם לא חדל להיות הגורם המעצב.

הטרור שבא לאחר הסכמי אוסלו ובמיוחד פיגועי ההתאבדות הדרמטיים אכן היה תוצאה של הסכמי אוסלו, אלא שלא במשמעות שהימין טען לה. לא כוחות הביטחון ולא "החטיבות הפלסטיניות " שהיגיעו עם הנהגת אש"פ תוניס הם שחוללו את הטרור. הטרור היה מאמץ לחסל את הסכמי אוסלו ובכך לחסל את הנהגת אש"פ שנכפתה על תושבי האזור מכוח אותם הסכמים.

אם הטענה הזו מפתיעה מישהו אז כאן המקום לומר שלפחות מ- 1936 המאבק הפלסטיני העיקרי אינו ביהודים אלא הוא מאבק פנימי. המרד [מאורעות 1936] שהחל כמאבק לאומי נגד ההתיישבות והעליה לארץ ישראל בחסות המנדט הפך במהרה למאבק פנימי בו חיסלו חאג' אמין אל חוסייני ותומכיו את כל מתנגדיהם. ב- 1948 בגלל אותה יריבות פנימית לא הייתה לפלסטינים הנהגה לאומית ואיש לא הקשיב להם.

דוגמה נוספת- ב1970/71 חוסל המאחז החזק של אש"פ בירדן לאחר שמ 1968 כבר החלו ארגוני אש"פ להקים מעין מדינה בתוך מדינה בירדן. הסיבה לכך שחוסיין נאלץ לחסל את אש"פ נבעה מכך שהפת"ח בראשות ערפאת לא הצליח להטיל את מרותו על ארגוני השמאל ובראשם החזית העממית.אני עוד זוכר את תמונת ארבעת המטוסים החטופים שהחזית העממית חטפה ופוצצה בזרקא שבירדן. כך היה גם בלבנון עד 1982 ועד שלבסוף הסורים חיסלו סופית את אחיזת אש"פ במדינה זו.

מאז 1936 ועוד קודם לכן מעולם לא קמה לפלסטנים הנהגה בעלת מרות כללית ולכן הטענה שאש"פ הוא הכתובת היחידה הייתה שקרית וניתן היה להפריכה כבר אז-היום דומה שכבר אין ויכוח ממשי בנושא זה. רבין ז"ל נפל קרבן לטענה זו והאמין שאש"פ יתפוס פיקוד בשטחים ויחסל את המתנגדים "בלי בג"ץ ובלי בצלם"-כמה שהוא טעה. אני עד היום לא באמת מצליח להבין כיצד רבין אישר את הסכם אוסלו שהיה מנוגד לתפיסתו המדינית.

לאחר אוסלו המתח בין התושבים המקומיים לבין הנהגת אש"פ תוניס לא חדל גם בקרב אלו שהשתיכו פורמלית לאש"פ ולפת"ח אבל ייצגו אנטרסים נוגדים. זהו למשל היה הבסיס לעימות בין ברגותי לעראפת קודם לאינתיפדאת אל אקצה ולהשתלבות התנזים של הפת"ח בטרור. התנזים היה ארגון מקומי בניגוד לשאר כוחות הביטחון הפלסטינים שהובאו מבחוץ.

הישגו של אוסלו היה בכינון אוטונומיה פלסטינית שפטרה ופוטרת אותנו מהצורך לנהל את חיי תושבי השטחים אך מאפשרת את אחיזתנו בהם מבחינה בטחונית וכלכלית. כישלונו של הסכם אוסלו הוא הכישלון של הנחת היסוד שלו-אש"פ מעולם לא היה הנציג הבלעדי של הפלסטינים ולכן האופוזיציה לרשות כל כך חזקה עד שהערכה היא שללא תמיכת ישראל היא הייתה קורסת [איזו אירוניה-מתנגדי אוסלו עושים הכל להנצחתו] .

היום אנו עדים לחוסר אפשרות להגיע להסדרה מול החמאס בעזה מה שעלול להידרדר לעימות צבאי קשה והסיבה לאי היכולת הזו אינה נעוצה בנו אלא באותו מאבק פנימי שלעולם אינו פוסק בין הרשות הפלסטנית לחמאס. הם אינם יכולים להתאחד ואינם מאפשרים להתפלג וכך המאבק הפנימי מופנה שוב נגדנו-כך היה מתחילת הדרך ולא רואים את הסוף.

הויכוח בין השמאל לימין מחטיא מזה שנים את הבעיה. לגישת השמאל עוד כמה ויתורים נדיבים היו מביאים להשלמה מוצלחת של המו"מ וליצירת פתרון שתי המדינות כבסיס להסדר קבע. הימין טוען שהמאבק אינו על תוצאות מלחמת 1967 אלא על תוצאות מלחמת 1948 [זכות השיבה] ולמעשה נגד המפעל הציוני בארץ. שני הצדדים לדעתי טועים!

מבחינה מעשית הגורם העיקרי שאינו מאפשר הסדר מכל סוג [ לאו דוקא שלום סופי] הוא העובדה שמעולם לא קמה לפלסטינים הנהגה שיש לה מרות אמיתית. מאבקים פנימיים רצחניים כמו גם שירות של אינטרסים זרים[מדינות ערב,איראן] מנעו מהפלסטינים הנהגה אמיתית וכך כל הנהגה נאחזת בנתח שבשליטתה ונאבקת להגדילו והעימות עם ישראל הוא כלי הכרחי לכך וכך גם השימוש שעושים בה לצורך ניהול המאבק הפנימי.

ברור שבמאבק כזה הקצנה אידיאולוגית ונאמנות לכל קריאות הקרב כמו זכות השיבה ושחרור כל חלקי המולדת הם האמצעים המקובלים-בכלל גם אם ייחתם הסכם שלום סופי ואמיתי עדיין יישבעו הכל שהם נאמנים לכל המטרות הנושנות. לכל אלו חשיבות משנית. השאלה הראשונית היא תמיד אחת-מי האדון.

יש בשמאל קוראים לישראל לצאת מהמבוך הזה על ידי כיבוש רצועת עזה וחיסול שלטון החמאס בה והעברתו לרשות הפלסטינית. יש הקוראים לא לעשות שום ויתור לחמאס כי זה יפגע ברשות הפלסטינית ויקבור סופית את הסכמי אוסלו. יש הקוראים לפעול לחיסולה של הרשות הפלסטנית עצמה. האמת שכולם אובדי עצות. מדובר במחלה כרונית שאין לה מרפא בכל דרך בה נבחר ללכת.