בשולי פרשת דן מרגלית


הפרסומים בעניין דן מרגלית התקבלו באופן שונה לחלוטין מאשר הפרסומים בארצות הברית על התלונה נגד השופט קוואנו. התלונה שם קוממה רבים ואילו ביחס למרגלית הבינו הכל מד שיש דברים בגו וההתייחסות הייתה מחמירה.

הסיבה לכך אינה רק במספר העדויות וחומרת המעשים ,אלא בשוני הבסיסי בין הדמויות בעת המעשה. קוואנו היה בן 17, נער שיכור במסיבה,. כמעט כל אחד עושה בגיל הזה דברים לא ראויים ואף הורה ובמיוחד אם לא הייתה רוצה שעתיד בנה ייהרס בגלל מעשה בודד בגיל 17 בעת שהיה שיכור. במשך כל שנות בגרותו ולמעלה מ36 שנים לא התגלתה שמץ ראיה שתטיל דופי במועמד ולכן התחושה הבסיסית הייתה שמדובר בהליך סיכול פוליטי לא הגון ולא הוגן.

מרגלית כמובן היה אדם מבוגר ובעל עמדה בכירה בתקשורת ובמהירות התברר שלא מדובר אצלו באירוע בודד בעת שכרות אלא בדפוס פעולה, מה גם שכלל לא ניסה להפריך את ההאשמות.

אני מתקשה להבין איך עיתונאיות אסרטיביות ודעתניות לא התלוננו על דן מרגלית בסמוך למעשיו הנטענים, הגם שמעשיו היו על פי מה שתואר על ידן עבירות מין חמורות של תקיפה ומעשה מגונה לפחות. נדמה לי שההסבר אולי נמצא במקום אחר. ייתכן שכל אחת מהן ידעה שהמעשה עליו תתלונן הוא כה חמור היכול להרוס את חיי העבריין ומעמדו המקצועי והציבורי, שלא לדבר אולי גם לפגוע קשות בחיי משפחתו. מדובר באחריות עצומה ולא כל אחת מוכנה להתמודד עם התוצאות הקשות של התלונה.

ייתכן שכל אחת מהנפגעות אולי אמרה לעצמה,במודע או בתת מודע, שאמנם היא התמודדה עם 5-15 דקות של אי נוחות קשה וגועל נפש מרוכז אבל בכך הסתיים הסיפור ואילו תלונה תחסל קריירה ,משפחה ותגרור האשמה פלילית ואולי אף ענישה מחמירה. בניגוד לדעה המקובלת אני חושב שהרתיעה נבעה לא מהחשש שמערכת אכיפת החוק לא תפעל כראוי, אלא מחשש שמא פעולתה תהיה בבחינת ענישת יתר עם תוצאות הרסניות שכל אחת מהנפגעות לא ששה להוסיף על מצפונה.

התוצאה החמורה היא שעבריין מין ממשיך במעשיו ללא רתיעה ועם תוצאה כזו אסור להשלים אבל היא בלתי נמנעת במצב בו כל תלונה חייבת להיחקר לעומק ובמקרה שהיא אמינה להוביל לנקיטת הליך פלילי.

למצב זה ייתכן שיש פתרון לפיו בעבירות מין שאינן כרוכות באלימות ממשית ובפגיעה גופנית תינתן למתלוננת הזכות לבחור בתלונה שתכליתה לגרום לאזהרה חמורה לחשוד, כך שיידע שתלונות נוספות בעתיד יוליכו לנקיטת אמצעים. המתלוננת תגיש תלונה אגב הסתייגות שהתלונה נועדה לצורך הליך אזהרה בלבד ואם המשטרה או הפרקליטות יסברו שאין די בכך התלונה תימחק ולא ייעשה בה שימוש, אלא בהסכמת המתלוננת. דומני שבכך תושג הרתעה גדולה יותר. סביר שלו היה ננקט הליך אזהרה משטרתית נגד דן מרגלית לאחר הפעם הראשונה הוא היה נזהר שבעתיים.

האם גם בג"ץ אחראי לרצח רבין?


אני מניח שרובכם משפשף את העיניים בתדהמה לנוכח הכותרת ובכנות היססתי זמן רב אם להעלות את הדברים, במיוחד היום שבית המשפט העליון נמצא תחת מתקפה בלתי מרוסנת. בכל זאת אחזיר אתכם לספטמבר 1993 חודש בו אושר הסכם אוסלו ומעט אחרי כן קיבל בג"ץ את ההחלטה המפורסמת בעניין השר דרעי וסגן השר פנחסי החלטה לפיה שר שהוגש נגדו כתב אישום לא יוכל להמשיך לכהן.

למי שאינו מצוי רצוי שיקרא את חוק יסוד הממשלה בו קיים הסדר מלא ומפורט [סעיף 23(ב) הקובע כי כהונתו של שר מסתיימת רק לאחר שהורשע בעבירה שיש עמה קלון. על מנת לעקוף הסדר חוקי מפורש וממצה המציא בג"ץ. כלל חדש ולפיו ראש ממשלה מוסמך להעביר שר מתפקידו וראש ממשלה שאינו עושה כן פועל בחוסר סבירות קיצונית ועל כן בג"ץ רשאי לפעול במקומו.

לא זו בלבד שפסיקה זו סותרת במפורש את חוק יסוד הממשלה היא גם קובעת שסמכות שבשיקול דעת של ראש הממשלה אינה כזו אלא שבעצם אין לראש הממשלה שום שיקול דעת למרות שהחוק העניק לו במפורש שיקול דעת כזה.

לחוק יסוד הממשלה יש הגיון מוצק. בישראל יש משטר קואליציוני בלתי יציב מטבעו שבו פרישת מפלגה יכולה בנקל להביא להפלת ממשלה ומכיוון ששרים הם לעתים קרובות גם ראשי מפלגות, הדחת שר בשל כתב אישום יכולה בנקל לגרום לפרישת מפלגה ולמשבר שלטוני.

זה בדיוק מה שקרה ב1993. ב9/93 ש"ס פרשה מהקואליציה לנוכח הבג"ץ וממשלת רבין הפכה עד לתום תקופת כהונתה \עם הירצחו של רבין ז"ל] לממשלת מיעוט שנשענה על קולות חברי הכנסת הערביים. בעייני חלק גדול מהציבור נראה הדבר בלתי לגיטימי לחלוטין שממשלה שאין לה רוב יהודי תוותר על חלקים מארץ ישראל ותיעזר לשם כך בקולות חברי כנסת ערבים השייכים בכלל למחנה הפלסטיני ברגשותיהם. התוצאה הזאת הייתה צפויה לחלוטין בעת שניתן פסק הדין בעניין דרעי ופנחסי ואכן חלק גדול מהמרירות נגד הממשלה נבע מכך.

יתרה מזו -פוליטית הממשלה הפכה לברווז צולע מ9/1993 וערפאת שהיו לו חושים פוליטיים חדים חש בזאת וחשב לבטח שכעת ניתן יהיה לסחוט את הממשלה הרופסת וכך לא היה לו כל אינטרס לבלום את גל הטרור שדחק את ממשלת רבין אל הקיר-סביר להניח שהוא היה משוכנע שזו בדיוק ההזדמנות להשיג ויתורים מפליגים נוספים בטרם יפעל נגד טרור חמאס.

בין 9/1993 ועד להירצחו של בין נרצחו כ150 ישראלים בפעולות טרור . אנחנו שילמנו בדם יקר מאד את מחיר חולשת הממשלה ורבין אולי שילם על כך בחייו. ההסתה היא במידה רבה תוצאת היעדר לגיטימיות ותוצאת הטרור-משום מה נוהגים בשמאל להתעלם מכך. אם הייתה ממשלה שבג"ץ באמת חיסל את יכולתה למשול הייתה זו ממשלת רבין-מדוע נימנע מלהכיר בכך?

אני סבור כמו השר לשעבר בוגי יעלון שרבין אכן עמד לסגת מהסכמי אוסלו כי הכיר בכך שערפאת אינו פרטנר לשלום והיה פועל כך אלמלא נרצח. לא חולשת ממשלת רבין חיסלה את תהליך השלום כי אוסלו לא יצר תהליך כזה, אולם ממשלה חזקה הנשענת על רוב יהודי הייתה יכולה לטפל הרבה יותר טוב במצב שנוצר ואף הייתה יכולה, אולי, לעצור את גל הטרור בשלב הרבה יותר מוקדם. ממשלת מיעוט שנשענה על קולות חברי הכנסת הערביים לא יכלה לעשות דבר מלבד לנסות לשרוד במסלול שבו החלה ללכת ולקוות לנס-שלא התרחש.

חידה עטופה מסתורין


אני לא יכול לחזות את הפעולות של רוסיה. מדובר בחידה, עטופה במסתורין, בתוך תעלומה; אבל אולי ישנו מפתח, והמפתח הזה הוא האינטרס הלאומי הרוסי. כך אמר ווינסטון צ'ירצ'יל הגדול ודומה שדבר לא השתנה. קשה מאד לעתים להבין את מדיניותה של רוסיה ואם מומחים דגולים טעו בכך לא פעם מוטב שאזובי הקיר יגלו צניעות הולמת.

כל מיני פרשנים ומומחים, לפחות בעיני עצמם, מהצד הימני של המפה הפוליטי לא חדלים להרגיע אותי שאין משבר אמיתי בין ישראל לרוסיה למרות תקרית המטוס והצבת סוללות s-300.

הנחת היסוד של הפרשנים המלומדים היא שרוסיה,ה מעוניינת בשלטון בלעדי בסוריה, אינה מעוניינת בנוכחות איראנית בסוריה ולכן היא תאפשר לישראל לפעול נגדה! מי קבע שההנחה הזאת נכונה? אולי החשבון הרוסי שונה לגמרי? אולי נוכחות איראנית בחסות רוסית יוצרת מנוף לחץ מעולה על בת ברית עיקרית של ארצות הברית באזור וכפועל יוצא גם על ארצות הברית? אולי המחיר שהם ידרשו תמורת ריסון איראן הוא בלתי נסבל עבורנו?

נראה לי שאסור לנו למצמץ מול רוסיה דווקא עכשיו ומבלי להתיימר לידיעה או הבנה ייחודיים בנושא אני סבור שכל הפרשנויות המרגיעות הללו הן הבל הבלים של מי שמתעקשים שיש רק אפשרות אחת, זו הנוחה להם, להסביר את המתרחש. תמיד חייבים להניח אפשרויות אחרות ובמיוחד את הפחות נוחות לנו.

כאן אני חושש מנתניהו-אם יש משהו שהוא באמת הוכיח במשך שנים זו הזהירות המופלגת שלו בעניינים צבאיים בצד נכונותו להתקפל תחת לחץ. אני עדיין זוכר באיזו היסטריה הוא היה בתקופת מהומות מנהרת הכותל. לזהירות זו יש הרבה יתרונות אבל לעתים צריך להפסיק לתמרן ולהזדקף על הרגלים האחוריות ולהבהיר שעד כאן. אני חושש שזה לא מה שיקרה בפגישה הקרובה עם פוטין שאפשר לוותר עליה כי היא רק תביא לכניעה לדרישות רוסיות.