על בגידה גירושין ורכוש משותף


לנוכח הזעקה הגדולה שקמה על בג"ץ שדחה עתירה ננגד בית הדין הרבני שאישר את זכותו הבלעדית של הבעל על דירה שהייתה רשומה על שמו ונקנתה ממקורות כספיים שלו לפני הנישואין, ניתן היה להסיק שאכן מדובר בהחלטה בעלת השלכות עתידיות נכרות וכנראה הדבר מלמד על היקף אי הנאמנות בחיי הנישואין הרווח בארץ הקודש.
עיינתי בפסק הדין- השאלה הראשונה שכולם שואלים האם יהיה דיון נוסף? אני סבור שיש להציע אות כבוד מיוחד למי שיודע לחזות מתי יקבע בית המשפט העליון שראוי לקיים דיון נוסף- לאחר למעלה מ-35 שנים אני הרמתי ידיים.
עניינית אין לי ספק שלא צריך לקיים דיון נוסף כי הפסיקה הגבילה עצמה להלכות קיימות והמחלוקת נגעה לשאלה האם הבגידה אכן תפסה מקום מהותי בשיקולי בית הדין ומי שינסה לדלות הלכה מחייבת מעבר לכך-לא יצליח. ישנן הערות מדאיגות למכביר, אך אין הלכה חדשה ומוקשה. מאחר ואני סבור שההכרעה אם לקיים דיון נוסף אינה תמיד עניינית לא אתפלא אם בכל זאת ייקבע דיון נוסף שהרי קול המון כקול שדי.
באשר לבגידה -זו לא נדרשה כלל להכרעה על פי העובדות כפי שהוכחו. אם מוסכם, וזו ההלכה, שמגורים משותפים בדירה שהביא הבעל ושהייתה בבעלותו לפני הנישואין אין די בהם כדי לבסס טענת שיתוף ספציפי בנכס, הרי לא היו ראיות אחרות. בית הדין הרבני האזורי סבר שאמירות הבעל הוכיחו כוונת שיתוף בנכס וקביעה זו אינה נכונה.
הבעל אמר :
"מאחר שהבנתי שיש בעיה של הבית הצעתי לרשום את הבית על הילדים ואמרתי שחלילה הבית צריך לשמש לי או לה לעת זיקנה, אם נצטרך בית חולים, נוכל למכור אותו… "
נכונות הבעל לרישום הדירה על שם הילדים אינה מוכיחה כוונת שיתוף, אלא היא נועד להבטיח כצעד מונע שהנכס לא יעבור לבעלות ולו חלקית של האישה. הצורך המשוער לממן הוצאות חורגות כמו טיפול רפואי נובע מחובת הבעל לזון את אשתו -ולשם רפואתה אם תחלה – אי אפשר לדלות מכך כוונת שיתוף. גם הנכונות לאפשר המשך שימוש בעתיד בדירה לאישה אם ימות הבעל אין בו כוונת עדות על כוונת שיתוף. אני מסכים עם דייני בית הדין הרבני העליון שכוונת שיתוף בדירה לא הוכחה ואפשר היה שלא לדון כלל בשאלת הבגידה ועדיין לקבל את הערעור.
אם יש מקום לדאגה הוא נובע יותר מהערת אגב של השופט שטיין לפיה לבגידה בחיי נישואין יש משקל חשוב ביחס לנכסים שהיו נחשבים כשייכים רק לאחד מבני הזוג ואשר נטענת לגביהם טענת שיתוף ספציפית.
לעניין זה גם האבחנה בין זכות שהתגבשה לפני הבגידה או אחריה אינה רלוונטית שהרי בן זוג יכול לבגוד במשנהו עשרות שנים ורק לאחר זמן רב הבגידה מתגלית ובינתיים הוכחה כדבעי כוונת שיתוף בנכס כאמור-האם הכוונה הזו פוקעת למפרע בגלל הבגידה שהתגלתה? האם השופט שטיין באמת מתכוון להחיל את הוראות חוק המתנה המאפשר נסיגה ממתנה בהקשר זה לעומת דיני הקניין שאינם מאפשרים?
לו היה מוכח בעובדות המקרה שהאישה בגדה שנים רבות בבעל, אפילו קיימו חיים משותפים בדירה ואפילו הוכח כדבעי שלבעל הייתה כוונת שיתוף במשך כל השנים בהן לא ידע על הבגידה השופט שטיין היה כנראה מפגיע את זכותה למחצית הדירה בשל הבגידה, הגם שזכותה התגבשה לפי דיני הקניין.
את הבגידה אסור להכניס בכלל לדיו הרכושי מאחר שהיא יכולה להתרחש באינספור צורות והיחס אליה משתנה בין זוגות שונים-מה גם שהיא רק מרכיב אחד בחיי הנישואין ובמה שכרוך בהם. אין לדון בה בשום הקשר של הלכת השיתוף ו/או הסדר איזון המשאבים ובכך אני מחמיר אפילו יותר מהשופט עמית -קל וחומר מהשופט שטיין.

איך התקדמה מירי רגב?


למרות ההכחשות נראה שאכן רגב צודקת וח"כ אלעזר שטרן אכן רימז לכך שמירי רגב התקדמה לדרגת תת אלוף בצה"ל דרך המיטה. אין ספק – מדובר בהערה שוביניסטית, שאסור לבטא בקול רם, או אפילו לחשוב, גם אם היא במקרה נכונה, מה שאיני מעלה כלל על דעתי.

מאידך אני חייב להודות שאיני בטוח מהי האפשרות היותר גרועה-שאחת כמו מירי רגב תגיע לדרגתה דרך המיטה, או שזכה לקידום על פי כל עקרונות הקידום המקובלים בצה"ל. מאחר שאני מניח שאכן רגב התקדמה לדרגת תת אלוף ולתפקיד דוברת צה"ל בדרך הרגילה יש להחליט אם היא התאימה לקידום וזכתה לו בדין או לא.

לו אכן מירי רגב הייתה מתקדמת לדרגת תא"ל דרך המיטה [שוב אני מניח רק הנחה היפותטית] הרי שהיה מדובר בשחיתות פשוטה-קידום בדרגה תמורת טובת הנאה. עדיין מערכת מסודרת צריכה לנטרל את האפשרות הזו אבל היא תמיד עלולה להתרחש. לעומת זאת במסלול הרגיל משמע שהרבה גורמים העריכו כל העת את תפקודה של מירי רגב וסברו שהיא מתאימה לקידום ולתפקיד דובר צה"ל, שהוא בתקופתנו תפקיד חשוב ביותר- יותר ממפקד אוגדה.

אז אם אין כשל במערכת הצבאית וקידומה של מירי רגב היה ראוי-אזי ההערכות המקובלות על תפקודה ורמתה צריכות להיגנז מיד ויש לעבור לדון בפעולותיה דיון ענייני ומכובד.

בשולי פרשת דן מרגלית


הפרסומים בעניין דן מרגלית התקבלו באופן שונה לחלוטין מאשר הפרסומים בארצות הברית על התלונה נגד השופט קוואנו. התלונה שם קוממה רבים ואילו ביחס למרגלית הבינו הכל מד שיש דברים בגו וההתייחסות הייתה מחמירה.

הסיבה לכך אינה רק במספר העדויות וחומרת המעשים ,אלא בשוני הבסיסי בין הדמויות בעת המעשה. קוואנו היה בן 17, נער שיכור במסיבה,. כמעט כל אחד עושה בגיל הזה דברים לא ראויים ואף הורה ובמיוחד אם לא הייתה רוצה שעתיד בנה ייהרס בגלל מעשה בודד בגיל 17 בעת שהיה שיכור. במשך כל שנות בגרותו ולמעלה מ36 שנים לא התגלתה שמץ ראיה שתטיל דופי במועמד ולכן התחושה הבסיסית הייתה שמדובר בהליך סיכול פוליטי לא הגון ולא הוגן.

מרגלית כמובן היה אדם מבוגר ובעל עמדה בכירה בתקשורת ובמהירות התברר שלא מדובר אצלו באירוע בודד בעת שכרות אלא בדפוס פעולה, מה גם שכלל לא ניסה להפריך את ההאשמות.

אני מתקשה להבין איך עיתונאיות אסרטיביות ודעתניות לא התלוננו על דן מרגלית בסמוך למעשיו הנטענים, הגם שמעשיו היו על פי מה שתואר על ידן עבירות מין חמורות של תקיפה ומעשה מגונה לפחות. נדמה לי שההסבר אולי נמצא במקום אחר. ייתכן שכל אחת מהן ידעה שהמעשה עליו תתלונן הוא כה חמור היכול להרוס את חיי העבריין ומעמדו המקצועי והציבורי, שלא לדבר אולי גם לפגוע קשות בחיי משפחתו. מדובר באחריות עצומה ולא כל אחת מוכנה להתמודד עם התוצאות הקשות של התלונה.

ייתכן שכל אחת מהנפגעות אולי אמרה לעצמה,במודע או בתת מודע, שאמנם היא התמודדה עם 5-15 דקות של אי נוחות קשה וגועל נפש מרוכז אבל בכך הסתיים הסיפור ואילו תלונה תחסל קריירה ,משפחה ותגרור האשמה פלילית ואולי אף ענישה מחמירה. בניגוד לדעה המקובלת אני חושב שהרתיעה נבעה לא מהחשש שמערכת אכיפת החוק לא תפעל כראוי, אלא מחשש שמא פעולתה תהיה בבחינת ענישת יתר עם תוצאות הרסניות שכל אחת מהנפגעות לא ששה להוסיף על מצפונה.

התוצאה החמורה היא שעבריין מין ממשיך במעשיו ללא רתיעה ועם תוצאה כזו אסור להשלים אבל היא בלתי נמנעת במצב בו כל תלונה חייבת להיחקר לעומק ובמקרה שהיא אמינה להוביל לנקיטת הליך פלילי.

למצב זה ייתכן שיש פתרון לפיו בעבירות מין שאינן כרוכות באלימות ממשית ובפגיעה גופנית תינתן למתלוננת הזכות לבחור בתלונה שתכליתה לגרום לאזהרה חמורה לחשוד, כך שיידע שתלונות נוספות בעתיד יוליכו לנקיטת אמצעים. המתלוננת תגיש תלונה אגב הסתייגות שהתלונה נועדה לצורך הליך אזהרה בלבד ואם המשטרה או הפרקליטות יסברו שאין די בכך התלונה תימחק ולא ייעשה בה שימוש, אלא בהסכמת המתלוננת. דומני שבכך תושג הרתעה גדולה יותר. סביר שלו היה ננקט הליך אזהרה משטרתית נגד דן מרגלית לאחר הפעם הראשונה הוא היה נזהר שבעתיים.