שלושים שנה חלפו מאז יוני 82 – איך הזמן רץ . 30 שנה מאז גויסתי כחפ"ש מילואים בגדוד 66 חטיבה 55 [המספרים השתנו]. הייתה זו המלחמה הראשונה שלי בעצם. התגייסתי מעט לאחר מלחמת יום הכיפורים ושוחררתי לפני מבצע ליטאני. המלחמה אגב לא הפתיעה מאחר ושנה קודם לכן גויסנו בעת כוננות ונאמר לנו במוקדם או במאוחר עלולה לפרוץ מלחמה בלבנון.
החטיבה שלי פעלה בגזרה המזרחית לכיוון אגם קרעון. התחלנו בכניסה ביום רביעי וביום שישי נמסר לנו על הפסקת אש – עד אז היו כמה היתקלויות והפגזות- לא משהו מיוחד. לאחר מספר ימים התמקמנו בכפר בבקעה מול המתחם הסורי ואז החלו הצרות. באזור שלנו היו כוחות פלשתינאים שפעלו מתוך המתחם הסורי ולא נתנו לנו מנוחה. זה היה השלב שהפסקנו להבין את הגיונה המשוער של המלחמה וצה"ל כבר הגיע לבירות. אגב לנו לא נמסר שום דבר על מטרות המלחמה ומלכתחילה לא בדיוק הבנו אותן.
לאחר 40 יום שוחררתי זמנית ורצתי לנסות להספיק לבחינות מועדי ב . בין לבין התחממו העניינים בגזרת בירות ואני שכבר פיתחתי אי הסכמה עם המהלך הספקתי להשתתף בהפגנה אחת של שלום עכשיו מול משרד ראש הממשלה שסיסמתה הייתה "מה לציונות בבירות?".
מספר ימים לאחר מכן גויסתי שוב והפעם לבירות-עברו עלינו כמה ימי מתח קשים עד שהוברר שלא נידרש לכבוש את מערב בירות בלחימה. לאחר מכן טיילנו קצת- אפילו לג'וניה הגעתי ושוחררנו. בתחילת ספטמבר רצחו את בשיר ג'ומייל נשיא לבנון. צה"ל כבש את מערב בירות שפונתה מהמחבלים הפלשתינאים ו|בעלי בריתנו" הפלנגות טבחו במחנות הפליטים וההמשך ידוע. גם בהפגנת הענק בעקבות הטבח השתתפתי -ב"שלום עכשיו" פעלו אז הרבה דמויות חיוביות וציוניות והיא הייתה תנועה עממית ולא סניף הממומן על ידי האיחוד האירופי למטרות מעקב אחר התנחלויות.
למרות שבוודאי כיום איני נמנה על חוגי השמאל והתרחקתי מאד מפעילי שלום עכשיו ושות' עדיין אני סבור שמלחמת לבנון הייתה משגה קשה לא מפני שיעדיה האמתיים, שהוסתרו, היו לא לגיטימיים כשלעצמם וגם לא בגלל הטבח במחנות הפליטים. היא הייתה משגה מאחר שהיא נבעה מיוהרה שניתן באמצעות כוח לעצב מציאות חדשה באזור.
מאז מלחמה זו הפכתי ספקן ביחס לשימוש נמהר בכוח צבאי מחד וביחס לאפשרות להכתיב או להגיע לשלום הסכמי שישנה את תמונת העוינות מיסודה. באופן בסיסי אני מאמין במדיניות מדודה וזהירה ששואפת לא לגרום לזעזועים מיותרים, נמנעת מלעורר שדים מרבצם ושואפת להתקדמות מבוקרת לרגיעה. מלחמה ושלום הם שדים מאיימים באזורנו- כל אחד מהם מסוכן בפני עצמו.
איני משרת במילואים [מאז הגיעי לגיל 45]. חיילי המילואים בגילי חשו תמיד רגשות אשמה ביחס לוותיקים בפלוגה בוגרי מלחמות 67 ו73. בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים היו כאלו ששירתו כמעט 7 חודשים במילואים ואנחנו שהתגייסנו בממוצע ל35 יום [מתוכם כשבועיים אימונים] חשנו שאין לנו זכות לבוא בטענות כלשהן –חוץ מהחקלאים. בחינות לא נחשבו תירוץ לדחיית שירות אבל קטיף עגבניות היה סיבה נכבדה הרבה יותר.
ב82 גויסתי רק ל65 יום ללבנון ובכל זאת הספקתי להיבחן במועד ג יחד עם עוד שני חיילי מילואים- הסטודנטים האחרים כבר בילו היטב את החופשה. היום חיילי המילואים משרתים הרבה פחות ומתאמנים פחות ולמרות זאת דורשים יחס מיוחד כי הרוב אינו משרת בכלל.
הכול שפיטפוט - הבלוג של גולדבלט משה 