הרומן "אבא גוריו" היה ספר חובה לבחינות הבגרות בעת שלמדתי בתיכון וכיום, כנראה, רובם המכריע של תלמידי התיכון קיבלו פטור מקריאתו. אולי מוטב כך. אני מניח שמי שיטרח לקרוא רשימה זו קרא את הספר, לפחות בנעוריו.
בגיל שש עשרה הייתי רחוק מדי מעולמם של גיבורי הרומן – אפילו מראסטיניאק הסטודנט האביון והשאפתן. עדיין לא נתתי את דעתי כיצד "להתקדם בחיים", "להצליח" ומהי בכלל הצלחה ומה נכון וראוי לעשות על מנת לזכות בה. היה עלי לסיים תיכון ושירות צבאי ולהתחיל ללמוד ולמותר לציין כי בעיות האבהות היו רחוקות עוד יותר.
אולי היה עלי לקרוא את הרומן בשנות העשרים. אני תוהה אם תובנות מסוימות שהייתי רוכש על החברה, צביעותה שחיתות המידות שבה, על חיוניות הממון ,על קשר בינו לבין קשרים חברתיים, ועדיפותם של אלו על כשרון וחריצות, היו מקנות לי יתרונות כלשהם- יש לי ספקות כבדים. ראיתי אנשים מוכשרים רבים שנהנו מרישות חברתי ועסקי מעולים שלא הפיקו תועלת ממשית מנקודת זינוק זו. אולי, כפי שציין פעם סופר ששמו נשכח ממני, חלקם היו נכונים למכור את נשמתם לשטן אבל לא היה שטן שירצה לקנות.
מאידך כמי שפנה ללימודי משפטים והיו לו אי אלו אשליות שהחוק ומערכת המשפט הנם אמצעים לאכיפת כללי צדק ומוסר. ייתכן שעיון מעמיק ברומן,בתקופה הנכונה היה משנה דבר מה בהשקפותיי ומפחית מאשליותיי. לימים כשלמדתי עד כמה מיטיבים האורים והתומים של מערכת המשפט לדאוג לעצמם ולקרובי משפחתם שוב לא הופתעתי מדבר. אולי עדיף היה לקבל את השיעור מוקדם יותר- בגילו של ראסטיניאק.
לאחרונה קראתי את הרומן שוב כמעט 45 שנה אחרי ולא מאוחר מדי. אמנם כבר לא אוכל ללמוד מראסטיניאק הצעיר, שמא אוכל ללמוד דבר מגורלו של אבא גוריו? איני יכול להזדהות בכל עם האב המבטל את אישיותו ודוחק את כל צרכיו לקרן זווית למען בנותיו, אך בגיל 60, כאשר הנך אב לשתי בנות שמונה עשרה על סף הגיוס, הספר מעלה את סף החרדה ההורית וגם את החרדה העצמית.
אין האב הקורא את הרומן יכול להשתחרר מהמחשבה שכל כמה שטרח עובר ילדיו והציבם, לכאורה, בנקודת התחלה נוחה יותר לחיים, לא מושגת בכך כל ערובה לביטחונם ורווחתם. הכל עלול עוד להשתבש עוד בחייו [הקש בעץ] ועדיין הוא עלול להידרש לסייע ואין בטחון שיעמדו לו האמצעים, או שמצבו הבריאותי יאפשר לו למלא משימה זו. מעבר לכך כבר מבצבצת המחשבה המפחידה על ימים אחרים בהם ההורה עצמו יהיה הנזקק לילדיו שאינם יכולים לסייע.
לו היה הרומן נכתב כיום בוודאי אבא גוריו לא היה נחלה ומת בתוך ימים ספורים. ייתכן שהרפואה המודרנית הייתה מספקת על מנת שיזדקן בנחת וייזקק לבנותיו לצורך מעבר למוסד סיעודי ואזי היה מועבר אל הגרועים שבהם על ידי ילדיו.
סופו של אבא גוריו העלה בי ולא במקרה את שירו של אלתרמן "קץ האב"
גם מבעד לחולי המר מן הבור
מחשבתו לא תדע לה מנוחה.
זה הרגל האבות לחשב ולספור
ולדאוג דאגת מחר.
זה הרגל האבות לא לומר נואש,
רק לומר דברֵי איש ואב.
זו חיות ישותם שחדרה כעש
בעומקי היומיום ופרטיו.
משורת ההורות משחרר כנראה רק המוות או שטיון הזקנה
הכול שפיטפוט - הבלוג של גולדבלט משה 