ב1913 פרסם היסטוריון מרקסיסט-צ'ארלס בירד- תזה לפיה כל האבות המייסדים של ארצות הברית שכוננו את החוקה הנעלה וזכו למעמד בני אלים במיתוס האמריקאי היו אנשים עשירים ,חלקם בעלי אחוזות ורובם היו בעלי חוב של הממשל שקדם לחוקה. לרובם המכריע היה אינטרס כספי מובהק וישיר בכינון ממשל מרכזי שיקבל על עצמו את חובות המדינות. על פי הכללים של היום כנראה כולם היו צריכים לפסול את עצמם בגלל ניגוד אינטרסים. האבות המייסדים עצמם לא היו מתרגשים מהאשמות בירד שכן הם דרשו ממשל מרכזי חזק על מנת לאזן בין אינטרסים קיימים-הם באמת היו אנשים חכמים מאד ומציאותיים.
נזכרתי בכל זה בגלל פרשת ח"כ כ"ץ. וכאן ,למרבה הפלא,אני קצת יותר נוטה יותר לגישת החסינות בתחום הפלילי להבדיל מהתחום האתי. יש לזכור כי על חברי הכנסת חל תקנון אתי מחייב ועליהם להימנע מלקדם כל הצעת חוק שיש להם בה אינטרס אישי. מהו אינטרס אישי הפוסל ח"כ?-על כך אפשר להתווכח והסוגיה אינה לגמרי ברורה
לו היה חבר כנסת מציג לי הצעת חוק לתיקון חוק ניירות ערך, סדר פירעון חובות חברה בפירוק,לא הייתי טורח לשאול אותו אם יש לו אינטרס בנידון-הייתי מניח בוודאות שיש. כמה אנשים מתעוררים בלילה ואומרים לעצמם אני לא אצליח להירדם עד שיתוקן חוק ניירות ערך? הנחת היסוד של כל ח"כ ,או מתעניין, צריכה להיות שאם מקדמים הצעת חוק בעלת משמעות כספית יש מי שמרוויח ממנה ומי שמקדם אותה בשל כך, כמו ששופט מניח כמובן מאליו שעורכי הדין הטוענים לפניו כולם מייצגים אינטרסים. אינטרסים לא פוסלים את הטיעון, או את החוק. עדיין הכנסת היא זו שצריכה להחליט ועדיין לגופים כלכליים יש גם דרכים להפעיל השפעה נגדית – זה המשחק.
אז תסכים שחברי כנסת יהפכו למחוקקים עבור עצמם ועבור חבריהם והאינטרסים שדואגים להם? אני מניח שזו השאלה והתשובה היא שזה כנראה כך בכל מקרה. לןמרות התקנון האתי .הפתרון אינו להעמיד לדין ח"כ שלא דיווח בגין מרמה והפרת אמונים. הפתרון הוא לקבוע חובת דיווח נרחבת ועבירות מיוחדות בקשר לכך וכן הוראות נוספות בדבר קוורום שנדרש לחקיקה. בל יהיו אשליות ח"כ מיומן כמו כץ יכול היה לבחור חבר כנסת אחר שיקדם עבורו את ההצעה ולשמור על מרחק בטוח מהסיפור-אם לא עשה כן כנראה שלא הבין בכלל שיש בעיה.
אז מה ההבדל בין חבר כנסת לראש ממשלה או שר? חבר ממשלה הוא תפקיד ביצועי ובשטח סמכותו הוא אינו צריך לשכנע אלא להחליט בעצמו. זאת להבדיל מהכנסת שבה יש הליכי חקיקה מורכבים וההחלטה היא קולקטיבית. בשיטת הממשל שלנו חברי הכנסת הם נציגי הריבון-העם והממשלה פועלת מכוח אמונה של הכנסת לא אמון העם באופן ישיר.
אני מבקש להזהיר מאשליות. השטח הפוליטי רווי אינטרסים והם הכוח הדוחף של החקיקה וההחלטות הביצועיות. כך היה וכך יהיה וכל מה שנדרש הוא לנסות ולאזן באופן הוגן בין אינטרסים נוגדים.
הכל שפיטפוט - הבלוג של גולדבלט משה 
תגובות
טוב מר גולדנבלט, למרות שהאבחנה היא לא פשוטה תמיד מבחוץ ( ויודגש , מבחוץ) אתה מתעלם מכמה וכמה גורמים מהותיים :
ותחילה, מראית העין. כאשר יש זיקה קשה וברורה, אז המראית עין, היא שונה לחלוטין, מאשר במקרה בו, ישנה נגיעה כללית ורחוקה ( כפי למשל, ניירות ערך, כאשר כל אדם כמעט נניח,מחזיק ניירות ערך). ישנם מקרים, שעולה מראית עין, שנושא משרה ציבורית, עשה מה שעשה, כאשר מה שמכווין אותו, זה האינטרס האישי , ובלבד. אפילו אם יש עירובין במצב הנפשי, עדיין, מראית העין הקשה,פוגעת באמון הציבור. נניח:
נתניהו נניח, מואשם בכך, שהוא הפעיל סמכויות רגולטוריות, לטובת אלוביץ, בקשר לנכסי ציבור, בעודו מארח או חבר אישי של אלוביץ, ובתמורה בעליל עולה, שאלוביץ ואחרים, ערכו ממש בפועל, את עיתון וואלה, כך שיהיה סיקור אוהד ואינטנסיבי לטובת נתניהו.
אז אם זה יוכח שכך הדבר היה , זה מקרה קשה, שפוגע קשות בתחושות ההגינות, הצדק,ותום הלב , בניהול נכסי ציבור. זוהי לא זיקה רחוקה ומופשטת , זוהי זיקה ישירה והדוקה.
ועוד גורם, הינו השחתה. אפילו באם האבחנה לא פשוטה, עדיין ,עצם הנורמה, המודל, השאיפה לטוהר מידות, מייצרת סייג , מייצרת הכוונה, מצפן, כלומר:
נושא משרה, מפתח מודעות מועצמת, ונזהר שבעתיים ממעשים דנן. הוא ייזהר מכניסה למדרון חלקלק. הוא יבדוק בשבע עיניים. הוא ייזהר מכניסה לחוליה ראשונה, שתפיל אותו הלאה במדרון. כלומר:
לשים סייג לחטא. אם יש חשש שהמנה לא כשרה, ואפילו חשש, מוטב לא לאכול אותה, מאשר להסתכן בחילול השם, יאמר לך אדם מאמין באנלוגיה.
עדיף כך, מאשר כך.
תודה