תם ונשלם


בימים האחרונים קראתי את זיכרונותיו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר. "תם ולא נשלם" שם הספר ולמי ששכח זהו משפט הסיום של שמגר בפסק הדין בעניין ג'ון דמיאניוק "תם ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם".

לנוכח הרמז הברור לאי יכולת השופט להגיע לשלמות ומה שמשתמע מהכרה זו, ניתן היה לצפות כי בזיכרונותיו ישתף אותנו הנשיא שמגר בלבטים,ברגעי הדרמה שבוודאי היו רבים כמותם בעניינים הרבים בהם היה עליו לטפל כפרקליט, פרקליט צבאי ראשי, כיועץ המשפטי לממשלה כשופט וכנשיא בית המשפט העליון.

לא מיניה ולא מקצתיה. שמגר נחוש שלא לספר לנו על ייסורי הנפש הלבטים, אי הביטחון בתוצאה, על לילות ללא שינה, אם היו כאלו, על מחלוקות ויכוחים חריפים בין השופטים בדרך להכרעה וכמובן שלא על מה שסובב לעתים הכרעות שיפוטיות כמו ניסיונות השפעה מבחוץ, איומים וכיו"ב. אנו מצופ]ים להאמין שאלו לא היו בנמצא או שהשפעתם זניחה.

אם לא לבטים אזי לפחות מעט הומור? גם כאן ידו של הכותב קפוצה. אם היו אי אלו התרחשויות מבדרות או מחויכות לא נשמע עליהן. מטרתו של הכותב אחת והיא להראות שהוא ופסקי הדין שכתב חד הם. שמגר שלם עם כולם, אין לו התלבטויות וכך למשל הוא דוחה על הסף את הטיעונים לפיהם מערכת המשפט מוגבלת מטבעה בהכרח ביכולתה להגיע לאמת העובדתית. לטעמו של שמגר בעיה כזו איננה קיימת  ואין מקום להבחנה בין אמת עובדתית ואמת משפטית.

היה לי די ברור מראש ששמגר לא ישתף אותנו בחייו האישיים ואכן מה שנמסר היו העובדות העיקריות שתוארו ביד קפוצה ובמשורה. מאידך קיוויתי לפחות לאיזו הצצה אל מעבר לפרגוד השיפוטי, שהרי עיקר העניין מצוי שם – תקוות שווא. הקורא לא זוכה לקבל ולו הצצה אל מאחורי הפרגוד. מאידך הספר בלא מעט ציטוטים מפסקי הדין שנתן שמגר ואשר אותם, במחילה, ניתן היה לקרוא במקור.

אני  מניח שכך היה מציג דובר מערכת בתי המשפט את חייו של הנשיא שמגר, אבל לדובר משלמים על מנת לשכנע אותנו שהמציאות היא הגרסה הממסדית הרשמית ואין בלתה וכל ניסיון לבחון אם קיים משהו מעבר למסך הוא חתרני במפורש.

התוצאה הבלתי נמנעת היא שמדובר בספר זיכרונות משעמם נורא, שאינו מחדש דבר ואינו מספק לקורא שמץ של דרמה או הומור. חיילים ותיקים אינם מתים, אמר הגנרל דגלס מקארתור, הם רק נמוגים. אמירה זו נכונה בוודאי גם לשופטים נכבדים. החשובים שבהם ימשיכו להתקיים בפסקי הדין שנתנו, הרוב המכריע יישכח. אם תולדות חייהם של שופטים  זהות להכרעותיהם הדין מוטב שלא יפרסמו ספרי זיכרונות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 21 בדצמבר 2016 at 10:00

    כשאקרא אוכל להגיב ובינתיים ממליצה לך לקרא את הביקורת של יובל אלבשן בהארץ
    הנה קטעים מדבריו (אני מתנצלת מראש אם הארכתי בהעתקת קטעים מדברי אלבשן):
    האוטוביוגרפיה של שמגר צנועה, אך סיפור חייו מגלה כמה אמיצים היו צעדיו כפרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ונשיא בית המשפט העליון… ממלכתית מאוד, זהירה וצנועה. ניכר כי כל מלה נשקלה לפני שהודפסה. מחפשי הסקופים והרכילויות על הנעשה בחדרים האחוריים של מערכת המשפט בישראל יתאכזבו. שמגר לא מדבר סרה באיש ולא חושף סודות. אין שום אמירה ששמגר לא היה יכול לומר גם כשישב על כס המשפט. אלא שלצד זה, סיפור חייו מגלה כמה אמיצים היו צעדיו. איך, כפרקליט צבאי ראשי, קבע למעשה את המדיניות בשטחים המוחזקים (לרבות את הכינוי הזה עצמו). כיצד, כיועץ משפטי לממשלה, הפך את תפקידו לגורם כוח שאיש לא יכול להתנגד לו, ואחר כך, כשופט ונשיא בית המשפט העליון, הפך אותו למבצר רב עוצמה של שלטון החוק.
    באופן פרדוקסלי, הממלכתיות של הספר עשויה להיתפש כמהפכנית בימינו. המסורת שנהגה פה פעם, ולפיה שופט נשאר תמיד שופט, השתנתה למרבה הצער: שופטים ופרקליטים בכירים שפורשים מהמערכת מעזים לאחר פרישתם לחשוף סודות וגילויים מקרבי עבודתם הציבורית. בדרך זו הם לא רק מחלישים את המערכת המשפטית מבפנים (בעתיד איש לא יתייחס לשופט או לפרקליט כאל מקצוען שאפשר להיוועץ בו בלי חשש, אלא כאל עוד גורם פוטנציאלי להדלפה עתידית); הם גם מפחיתים את אמון הציבור מבחוץ בכך שהם נותנים כוח לתוקפי המערכת, המבקשים להחלישה בדרך של שיכנוע ההמונים שאין הבדל בין המערכת הזאת לשאר המערכות.

    • גולדבלט משה  On 21 בדצמבר 2016 at 15:18

      תודה על תגובתך-לא באתי כאן לבקר את שמגר הפרקליט והשופט ואת פועלו. אלמלא רחשתי הערכה לא הייתי טורח לקרוא את הספר. מאידך אני מחזיק בדעה שהסיפור האמתי לעולם אינו הסיפור המוצהר ואין צורך או סיבה להניח שהסיפור האמיתי אינו אלא רכילות סנסציונית זולה ממה שמתרחש בחדרי חדרים-הוא חשוב ביותר להבנת אירועים ותהליכים.

      נכון שכאשר מבינים ממה מורכב התבשיל משהו מהקסם והדרת הכבוד אובד אולם האם היינו סבורים למשל שיש ללמוד את תולדות הכנסייה הקתולית מבלי להציץ לחדר המיטות של כמה אפיפיורים בתקופת הרנסנס?

      מהלכי בית המשפט העליון בתקופת שמגר ולאחריו בתקופת ברק היו ועודם נושא לוויכוח סוער. כך גם אנו למדים על עיוותים וכשלים בתהליך ההכרעה השיפוטית, על משוא פנים ודעות קדומות נפוטיזם ואפילו פה ושם דברים חמורים יותר-מי שמבקש כמו אלבשן להגן על המערכת בכך שיתמוך בהעלמה של כל מה שאינו הגרסה הרשמית שלה-יש לי מחלוקת קשה אתו

  • גולדבלט משה  On 25 בדצמבר 2016 at 12:08

    מסכים לגמרי ביחס לדעתך על "אוביטרים" ארכניים שאינם נדרשים להכרעה. בשעתו לא הסכמתי עם התפיסה שיש לבג"ץ סמכות לפסול בכלל חוק בתואנה שהוא נוגד חוק יסוד כי לא חשבתי שחוק יסוד עדיף נורמטיבית על חוק רגיל ולא חשבתי שלבג"ץ הוענקה סמכות לפסול חוקים מפאת תוכנם. כיום איני מחזיק בדעתי מאז בשל חלוף הזמן. הסמכות שבג"ץ נטל לעצמו שלא כדין היא כיום בדין כי המחוקק שיכול היה לבטל את פסק הדין נמנע מלעשות זאת ובנסיבות אלו "שתיקה כהסכמה" והוויכוח היחיד הוא כיום ביחס לפרוצדורה ולרוב הנדרש לצורך ביטול חוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s