הערכת מהימנות תלונות על עבירות מין


לפני כשמונה שנים פרסמתי רשימה  בנוגע להערכת מהימנות תלונות בעבירות מין ודומני שהיום  לאור פסק הדין בעלילת האונס נגד עו"ד אורי דניאל מן הראוי לחדד שוב את הדברים.

בפסק הדין בעניין עו"ד אורי דניאל [עלילת האונס] חזר בית המשפט העליון ברוב דעות ואישר שנגד עורך הדין נרקמה עלילת כזב שמטרתה הייתה להציגו כעבריין מין ולהרוס אותו מבחינה אישית ומקצועית. למרות זאת משום מה החליט בית המשפט העליון שלא לפרסם את שמן של המעלילות .

דומה כי אם לא ניתן לפרסם שם מתלוננת מעלילה במקרה מסוג זה כנראה שבשום מקרה לא ניתן לפרסם שם מתלוננת המעלילה עלילת אונס. שופטי בית המשפט העליון חוששים מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננות ואני בעוונותיי סבור שגם לחשודים/נאשמים שיצאו במזל מעלילת שווא יש אי אלו זכויות וגם להם מגיעה הגנה כלשהי.

לא אתעכב על פסק הדין של הרוב שמסקנותיו מוצקות ומשכנעות בעיניי. השתכנעתי כי מדובר בעלילה מתוכננת ונבזית מאין כמוה, שלקידומה הייתה שותפה, על פי פסק הדין של הרוב, עורכת דין רוני אלוני סדובניק ,שאני מניח שלמרות התלונות שהוגשו בעניינה תצא ללא פגע.

אבקש להתעכב על פסק הדין של שופטת המיעוט דפנה ברק ארז. השופטת הנכבדה סברה כי לא הוכח באופן פוזיטיבי שלא היה אונס ומבססת על קביעתה על כך שבית המשפט המחוזי ביסס את קביעותיו על דרך הערכה לא נאותה של עדויות המתלוננות, בכך שלא התחשב במאפיינים המיוחדים של קרבנות עבירות מין. בניגוד למה שניסו לטעון גם השופטת ברק ארז לא קבע ורחוקה הייתה מלקבוע שהתלונות מהימנות.

אם לתמצת את דעת השופטת בנקודה זו הרי שהיא טוענת שאי אמינותה המתלוננות נקבעה, בין היתר, עקב "שיהוי" ממושך בהגשת תלונה [כ 9 שנים ! ] עקב העובדה שזמן רב לאחר המעשים שייחסו לעו"ד דניאל הן נותרו ביחסים קרובים אתו ותמיהות נוספות. כל אלו לטענת השופטת ארז ברק הן תופעות ידועות בקרב קרבנות עבירות מין ואין בהם כדי להעיד בהכרח על אי מהימנותן.

גם שופטי הרוב הסכימו עם עמדה עקרונית זו אך סברו שבנסיבות המקרה היו די והותר ראיות לקבוע פוזיטיבית שלא התרחש אונס. כאן עלי להעיר שלא ברור  איך יכול אדם להוכיח באופן פוזיטיבי שלא אנס? האם באופן עקרוני חזקת החפות העומדת לאדם בדרך כלל אינה מספקת ראיה שדי בה לנוכח היעדר עדות מהימנה נוגדת?

התיאוריות המלומדות המשמשות בסיס לפסק הדין של השופטת ברק ארז בפרשת עו"ד דניאל אינן חדשות והן מסבירות למשל מדוע שיהוי רב בהגשת תלונה אינו פוגע באמינות המתלוננת, מדוע אפשר להאמין לתלונת מתלוננת שלאחר מעשה מקיימת קשרים חבריים רגילים עם "האנס", מדוע יש להאמין לעדות מתלוננת, שלאחר מעשה מנסה בברור לסחוט מהנאשם טובות הנאה וכך הלאה. דומה שאין פרכה שאין תיאוריה שתסביר אותה ותלמד עד כמה היא צפויה במקרה של עדות קרבנות עבירות מין.

זה קורה שוב ושוב, בלהט ההסברים המלומדים נשכחת עובדה בסיסית והיא שבכל מקרה הגיונית יש לקבוע תחילה אם אכן מדובר במתלוננת שהיא קרבן עבירת מין, בטרם מתרצים את קשיי עדותה על בסיס תיאוריות המסבירות תופעות נפשיות האופייניות לקרבנות עבירות מין. אם מתלוננת מעלילה אינה קורבן עבירת מין מה לבית המשפט ולכל התיאוריות הפסיכולוגיות על מצבן הנפשי של קורבנות עבירת מין?

כיום התהליך המחשבתי הפוך. למתלוננות על עבירות מין יש מצב נפשי מסוים שגורם להן לפעול בדרכים שבנסיבות אחרות היינו רואים אותן כפוגעים קשות באמינות התלונה. מכאן נובעת המסקנה שאם עדות בעבירות מין סובלת מפגמים, שהיו ממוטטים אמינות כל עדות אחרת, אות ומופת שבמקרה זה עדות המתלוננת היא אמת צרופה. גדול השופטים יתקשה להיחלץ מהגיון מעגלי זה שבו מה שנקבע כהנחת יסוד הוא מה שבעצם צריך להוכיח.

הגיע העת לחזור לעקרונות רגילים של הערכת מהימנות עדויות ללא היזקקות לתיאוריות חוץ משפטיות מתחום הפסיכולוגיה. שיהוי רב בהגשת תלונה, המשך קשר חברי עם החשוד לאחר מעשה ,ניסיון להפיק רווח, כל אלו פוגמים במהימנות תלונת מתלוננת על עבירת מין, כשם שהיו פוגמים באמינות כל תלונה אחרת.

אין משמעות הדברים שיש לקבוע בנסיבות אלו שהתלונה אינה אמינה בהכרח. תמיד יש לבחון את כלל הראיות ואת הסברי המתלוננת ופעמים לא מעטות, למרות הפגמים, עדיין ניתן לקבוע שתלונה היא מהימנה ולשם כך אין צורך בהסברים פסיכולוגיים. אם מתלוננת מסבירה למשל שנמנעה מתלונה על רקע בושה, או חשש מידי מתגובת הסביבה או מתוך רצון לשמור על מקום עבודה חיוני ,ייתכן בהחלט שנאמין לה על רקע עובדות אחרות שהוכחו.

כך למשל במשפטו של הנשיא לשעבר קצב האמינו [לדעתי בצדק] לא ממשרד התיירות למרות שלא הגישה תלונה רשמית. הטעם לאחר שהיו ראיות די והותר לכך שבסמוך למעשה היא סיפרה על המעשים לחבר, לחברת כנסת ולעורך הדין שאליו פנתה בעניין פיטוריה. עדויות אלו שללו את החשש של בדיה מאוחרת וקבלת התלונה לא הצריכה שום תיאוריה פסיכולוגית תומכת.

מה שאסור לעשות הוא להכשיר מראש  ולהתעלם מכל פגם בתלונה בטענה שהוא נובע מהיות המתלוננת קרבן עבירת מין בטרם הוכח שהיא אכן כזאת. אם לעתים בדיעבד נסלח למתלוננת אמינה על התנהגות לא רציונלית, אי אפשר לסלוח לבית משפט על התנהלות כזו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s