הסכם אוסלו – ניצחון הימין


 

שנים רבות הייתה הקריאה "פושעי אוסלו לדין" אחת מהסיסמאות הנפוצות ביותר בשיח הציבורי. היום, כמו שאמר פעם מישהו, רק מהשנים מזדקנים ולכן הכותרות מעט רכות יותר. עשרים שנה ל"אסון אוסלו" , עשרים שנה ל"כישלון אוסלו" וכך הלאה. אין לי יומרה או רצון לסקור את כל הכותרות. העיקרון מובן ובכל עיתון ואתר תוכלו למצוא מאמרי קינה על כישלון הסכם אוסלו, עם דגש מיוחד לרגל יום השנה להירצחו של רבין.

בצד השמאלי של המפה מודים שהסכם אוסלו לא הביא את השלום המיוחל ותולים את האשמה בכך בעיקר בישראל, אם כי גם שם יש המודים שערפאת לא היה שותף להסכם קבע. לגישתם הסכם אוסלו נכשל כי לא היה לו המשך בעיקר בנכונות ישראלית לוויתורים הכרחיים נוספים.

בכל השיח המתלהם הזה נשכח פרט אחד חשוב ביותר- הסכם אוסלו שאומץ על ידי מפלגות השמאל שהרכיבו את עיקר הקואליציה של רבין [גם ש"ס ]  לא הגשים, כשלעצמו, תכנית מדינית של השמאל-להיפך! הסכם זה היה במהותו הגשמת תכניתו הבסיסית של הליכוד- תכנית האוטונומיה. אלו שצעקו בגרון ניחר להעמיד לדין את "פושעי אוסלו" היו צריכים לשלוח להם זרי פרחים, אם כי סביר שהללו היו דוחים בתוקף את המחווה.

אמנם כוונתם של אדריכלי אוסלו הייתה שההסכם יהווה תחנת ביניים בדרך למדינה פלסטינית. כוונת יצחק רבין שהתנגד לפני כן למדינה פלשתינאית, הייתה להקים אוטונומיה פלשתינאית, לה התנגד שנים רבות, ולבחון את תפקודה לפני התקדמות נוספת. זו הסיבה שבהסכם אוסלו לא הסכימה ישראל להקמת מדינה פלשתינאית ולא הסכימה לפנות ולו התנחלות אחת, ומצב דברים זה לא השתנה ביסודו גם היום.

על מנת להבין מה חולל הסכם אוסלו ראוי להיזכר מה היו ונותרו המודלים השונים לפתרון הבעיה הפלשתינאית. הסקירה היא בהכרח תמציתית ואינה מתיימרת לדון בכל וריאציה של הפתרונות שהוצעו והיו כאלו למכביר. אני מציע לקורא לא לנסות לשער באיזה  הסדר אני מצדד- זו שאלה לא חשובה.

ארץ ישראל השלמה

התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת יסודה בראשית הציונות וגם לאחר הקמת מדינת ישראל והתבססות גבולות 48 נותרו לאידיאולוגיה זו תומכים רבים – גם במחנה תנועת העבודה ["אחדות העבודה"] לאחר מלחמת ששת הימים זוהה הימין עם פתרון זה והצטרפו לו חלקים מתנועת העבודה.

פתרון זה חייב החלת הריבונות הישראלית על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, עם או בלי מתן אזרחות לכל תושבי "השטחים". זו הייתה  תכנית הליכוד עד עלייתו לשלטון. ראוי להזכיר כי פרוגרמה זו נזנחה מיד עם עליית בגין לשלטון. הליכוד מעולם לא החיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון וגם היום אין לו כוונה לעשות זאת. יהודה ושומרון נתונות עדיין לממשל צבאי וישראל מחזיקה בהם על פי הדין החל על צבא כובש – הגם שהממשלה אינה מודה שמעמדה בשטח זהה למעמד כובש. העמדה הרשמית היא שמדובר בשטח הנתון לתביעות ריבונות סותרות.

אפשר לסכם שלמרות התעמולה כתוכנית פוליטית קונקרטית תפיסת ארץ ישראל השלמה נזנחה וקיימת הסתייגות גוברת ממנה גם בחלקים נכרים מהימין. ההערכה היא שפתרון זה הוא מבוא למדינה דו לאומית שבה יחיו כ40% תושבים פלשתינאים שווי זכויות, מאחר שלאורך זמן מדינה לא יכולה לשלול זכויות אזרח מלאות מתושביה. יש הדוגלים טרנספר כפתרון לבעיה הדו לאומית אבל הם אינם מהווים כיום פוליטי משמעותי. למרות זאת פתרון זה עשוי להתממש, מבלי שיאומץ, כהתפתחות של המציאות.

   האופציה הירדנית

פתרון האופציה הירדנית שלט במחשבה המדינית בישראל עד 1977 שנת המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. פתרון זה היווה אבן יסוד במדיניות הישראלית עוד לפני הקמת המדינה. למרות שהנהגת היישוב קיבלה על עצמה את תכנית החלוקה של האו"ם שבבסיסה הקמת שתי מדינות, היא לא חפצה בפתרון זה , אלא העדיפה בברור פתרון לפיו החלק שנועד למדינה הערבית [ומה שנותר ממנו לאחר מלחמת השחרור] יהיה בשליטת ממלכת ירדן. אלו היו ההבנות עם המלך עבדאללה לפני ההכרזה על הקמת המדינה ובפועל אלו היו ההסכמות שיושמו במידה רבה לאחר המלחמה.

גם לאחר מלחמת ששת הימים שללה ממשלת ישראל בראשות מפלגת העבודה כל פתרון פלשתינאי והעדיפה פתרון ירדני. הנהגת המדינה ראתה בפתרון פלשתינאי –לרבות אוטונומיה-פתח להקמת מדינה שאינה ברת קיום ושתהווה גורם מתסיס ואיום בטחוני מתמיד.

 אי נכונות המלך חוסיין לפשרה טריטוריאלית [לדוגמא על פי  תכנית אלון] וקשיים אחרים כמו אי יכולת להגיע להסדר עם מצריים וסוריה, מנעו גם את הגשמת האופציה הירדנית עד שזו מתה רשמית עם הסתלקות המלך חוסיין בשנת 1988 [לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה] מכל תביעה ביחס לשטחי יהודה ושומרון.

למרות זאת האופציה הירדנית מסרבת למות סופית. קיימת תכנית לפדרציה ירדנית פלשתינאית [מצרים בתקופת מובארק תמכה בכך] ורבים מאמינים כי לאחר כישלון כל החלופות האופציה הירדנית תשוב. אפשרות נוספת המועלית היא מהפכה בירדן שתבסס מדינה זו כמדינה פלשתינאית לה יצורפו שטחי יהודה ושומרון ואולי גם רצועת עזה.

 המדינה הפלשתינאית

פתרון זה יסודו בהצעות חלוקה קודמות [ועדת פיל בשנות השלושים] ומבוסס על החלטת עצרת האו"ם ותוכנית החלוקה שאותה דחו הפלשתינאים ב1947 ושנים רבות מאד לאחר מכן. פתרון זה יוצא מנקודת הנחה שהפלשתינאים זכאים למדינה משלהם בארץ ישראל המערבית וכעת יש להקימה לצד מדינת ישראל. לכאורה פתרון זה כיום הוא "ההצגה היחידה בעיר". ממשלת ישראל מחויבת לו. הרשות הפלשתינאית מחויבת לו ורק נותרו אי אלו בעיות להסדיר כמו זכות השיבה, גבולות הקבע וגורל ההתנחלויות שמעבר לקו הירוק.

המשך המצב הקיים

בכל תקופה היו שדגלו בהמשך המצב הקיים מבלי להתיימר לפתור את הסכסוך שהנו לעמדתם בלתי פתיר בדורות הקרובים. יש שסברו שרצוי להמשיך במצב הקיים אגב אי שינוי המצב בשטח, הימנעות מהתיישבות בריכוזי אוכלוסייה ערבית והימנעות מהתערבות יתרה בחיי הפלשתינאים מבלי להפוך מדיניות מעשית לתכנית או להסכם. גישה זו מבוססת על ההנחה שהחיים חזקים מכל הסכם וההסכמים לכל היותר מבטאים את המציאות ולא יוצרים אותה . משה דיין היה אחד מאדריכלי גישה זו ולמי אינו זוכר הוא כינה אותה "אוטונומיה חד צדדית" .

גישה אחרת רואה בהמשך המצב הקיים פתח להעמקת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון עד אשר העובדות הדמוגרפיות יכתיבו את פתרון ארץ ישראל השלמה או יביאו במצב הגרוע ביותר לאוטונומיה פלשתינאית מקוצצת בשטח ובסמכויות.

  משמעות הסכם אוסלו

על רקע הגישות השונות לפתרון  יש להבין את משמעותו של הסכם אוסלו. ההסכם יצר לטוב ולרע אוטונומיה פלשתינאית. ההסכם לא מנע השתלטות ביטחונית מלאה על שטחי יהודה ושומרון [בעזה המצב שונה]. ההסכם לא יצר בעיה ביטחונית שלא יכולה הייתה להיווצר גם בכיבוש ישיר. טרור היה לפני אוסלו כפי שירי קסאמים והברחות אמצעי לחימה במנהרות לרצועת עזה היו לפני ההתנתקות. העימות הישראלי פלשתינאי הוא עובדה המלווה אותנו כמעט מאה שנה ותמשיך כנראה ללוות שנים רבות בעתיד.

רשאי כל אחד לגבש לעצמו דעה אם בכלל הסכסוך הישראלי פלשתינאי ניתן להסדר סופי ובר קיימא. רשאי כל אחד לגבש לעצמו דעה מהו ההסדר הרצוי ואיזה מודל להסדר יש לאמץ. במלאת 20 שנים להסכם אוסלו ו18 שנים לרצח רבין ראוי כי נותר  על הצעקנות הדמגוגית. הסכם אוסלו לא היה אסון ולא פשע וגם לא בשורה גדולה לשלום.

הסכם אוסלו היה צעד מדיני מוגבל, נועז לשעתו, שלא הוביל להסדר כולל אבל יצר בפועל אוטונומיה פלשתינאית המאפשרת לנו לטעון, או להעמיד פנים ששוב אין הפלשתינאים נמצאים תחת כיבוש. ההסכם עצמו אינו מכתיב את המשך העלילה ולא את סיומה והוא אינו  מתווה את הדרך לסיום הסכסוך. מה שיקבע את העתיד הן ההחלטות שיתקבלו היום ומחר, לא אלו שהתקבלו לפני עשרים שנה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לימין נוח לצעוק אוסלו-אוסלו-אוסלו, מתוך הנחה שאף אחד לא יודע מה זה (וכנראה שגם הצועקים), וזה בדיוק כשם שהם זועקים אדמונד-לוי-אדמונד-לוי-אדמונד-לוי, כאשר הם לא קראו את הדוח אותו הם משבחים, והוא בכלל לא אומר את מה שהימין מייחס לו:
    http://www.quimka.net/a345080-%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%A8%D7%93%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%91%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%93-1967

  • Mosheshy  On 18 באוקטובר 2013 at 9:07

    אכן.צודק.הסכם אוסלו הוא הניצחון לכל אלה שדגלו (כולל אנשי האבודה,כולל פרס ורבין) בהמשך ההתפשטות הציונית באיזור.מה חשבו הפלסטינים ? שהם יוכלו לשייסטרים המזרח אירופאים? עד הסכם אוסלו,כל האיזור שבשליטת ישראל היה איזור כולל אחד. הפלסטינים היו יוצאים ובאים חופשי חופשי לכל מקום. על המשאיות והמוניות שלהם המלאות פועלים ,הבאים ,הולכים וישנים בכל רחבי הארץ באופן חופשי לחלוטין. ללא פיקוח,אישורי כניסה וכד'.זה היה מתכון מנצח למדינה דו לאומית. הסכם אוסלו תיחם את הפלסטינים בבטוסטנים עם גדרות ,אישורי כניסה למעטים ,ושומרים העומדים על המשמר.לכן הימין הצועק פושעי אוסלו לדין ,מזכיר לי את זה:ضربني وبكى, وسبقني واشتكى. היכה אותי ובכה,רץ והקדימני להתלונן.

    • משה גולדבלט  On 18 באוקטובר 2013 at 15:16

      כדאי לדייק בעובדות-מה שהפסיק את המעבר החופשי יחסית של פלשתינים לישראל הייתה האינתיפאדה שהחלה בדצמבר 1987 ושהתפתחה לטרור.

  • zviarzi  On 18 באוקטובר 2013 at 10:37

    סקירה מעניינת ובעיקר מאתגרת
    הסכם אוסלו נרצח עם רצח רבין. רוצה לומר שאין בהסכם ניצחון של אף אחד.
    המצב עד עכשיו מצביע על ניצחון האיוולת.
    מנהיגים בהבדל מפוליטיקאים מוליכים אחריהם אל המטרה, את הציבור שבוטח בהם.
    אף אחד מ"מנהיגי ישראל" לא אמר עד היום מה היא המטרה. שלום הוא חלום ולא מטרה כמו שהתקווה הייתה עד שקמה התנועה הציונית.
    אפילו בן גוריון מייסדה לא הגדיר למדינה שהקים מטרה. מגילת העצמאות הייתה הצהרה מתוך פשרה. אומרים שהיא נחתמה עוד לפני שנכתבה.
    בגין נטש את חזון שתי הגדות והגדיל לעשות כאשר ויתר על סיני אחרי שהצהיר שאת שנותיו שאחרי הכהונה יעשה בהתיישבות שלחוף חצי האי סיני.
    המשך הדשדוש במצב הקיים סופו ביעד שאף אחד לא רוצה בו.

  • zviarzi  On 18 באוקטובר 2013 at 11:14

    העובדות ולא הסיפורים הם שקובעים. הסכם אוסלו שמתואר כאן על ידך הוא סיפור
    הסכם אוסלו היה בהמשך ואולי אפילו כתוצאה מהאינתיפאדה הראשונה. עד האינתיפאדה חיינו באשליה. הם בונים את הבתים ואנחנו בונים את הממלכה. אנחנו לא הבנו את הרצון שלהם.
    הסכם אוסלו היה צעד לקראת הגדרה עצמית של כל התושבים שבין הנהר לירדן. הימין שהבין הסית ורבין המנהיג שניסה להוביל הוסט.

  • Susanna Sharpe  On 11 בנובמבר 2013 at 14:03

    תמיד קיוויתי לנגן מוזיקה מסביב לעולם ולתקשר דרכה, מכיוון שיש מעט מאוד דברים שהם כל כך אוניברסליים. אני לא יודע כלום על הקהל בישראל, אבל אני מתרגש לפגוש אותם. אני אביא קצת צ'יפס מאמריקה, ואולי נוכל כולנו יחד לשבת מסביב לשולחן ולאכול אותם. או סתם לחלוק סיפורים. פעם כמעט איבדתי את הראיה שלי מכדור בייסבול, אולי אספר להם על כך.

  • דפוס הנצחון  On 19 בנובמבר 2013 at 17:17

    אם השלום נרצח יחד עם רבין,
    מדוע מספר ההרוגים ירד?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s