חטאו האמיתי של השמאל


 נעמה כרמי המשתייכת כנראה לשמאל היותר רדיקלי העזה לתהות ביחס להתנהלות השמאל הרדיקלי ברשימה נוקבת על האסימטריה של האמפתיה . מסקנתה היא, אם הבנתי נכון, שהשמאל הרדיקלי בישראל נגזר עליו להיות קבוצה שולית ושנואה על הציבור כי אין הוא חש כל אמפתיה לסבל ולהפרת זכויות האדם של הציבור הישראלי בתוכו הוא חי ופועל ואהדתו נתונה אך ורק לסבלו של הצד שכנגד.

אני מניח שהעובדות שהכותבת מציינת נכונות ואכן השמאל הרדיקלי אינו אוהד את הציבור הישראלי שלא לדבר על איבה ממשית למדינה. קרוב לוודאי שישנן סיבות רבות ומגוונות לתופעה, מהן אישיות ומהן היסטוריות ולא כאן המקום לנתחן. מכל מקום קיימת סיבה גלויה למצב דברים זה ומן הראוי להתעכב עליה.

הסיבה הגלויה לעובדה שאין למדינת ישראל סיכוי לזכות באהדת השמאל הרדיקלי הפועל בתוכה ולא כלשכן בחו"ל נוגעת לכך שהשיח הפוליטי ביחס לסכסוך הישראלי פלסטיני הפך לשיח זכויות אדם. בסוג שיח זה לא היה למדינת ישראל ולציבור הישראלי סיכוי במגרש האמפתיה ובוודאי שלא לסימטריה ביחס להפרת זכויות אדם אצלנו ואצלם.

הטעם לכך הוא פשוט, השיח הפוליטי מבהיר כי מצבם של הפלסטינים הוא מצב של כיבוש, וכל מה שאינו עצמאות מלאה דינו כדין כיבוש. כיבוש הוא מצב שבו מתקיימת הפרה סיטונית של זכויות אדם ואזרח. כיבוש בהגדרתו הוא מצב שבו אנשים חיים במשטר שלא הם בחרו אותו, הם נטולי זכויות פוליטיות שבני חורין זכאים להם ועקב כך הם זכאים להתנגד בכל האמצעים שברשותם לכיבוש זה.

בעיני רבים [ובוודאי בעיני הפלסטינים]הזכות להתנגד למשטר כיבוש מדכא כוללת גם את הזכות המוסרית [אם גם לא החוקית] לנקוט בכל צעד אפשרי ולרבות פגיעה באוכלוסייה אזרחית של הצד הכובש. ממילא הפער בכוח הצבאי בין הצדדים מבטיח כי בכל עימות כוחני הפגיעות באזרחים בצד שכנגד, שלא לדבר על פגיעות נוספות בחירות וברכוש, יהיו הרבה יותר חמורות ולא מתקיימת "סימטריה".

 רק השיח הפוליטי מעמיד את העימות כאן בפרופורציות הנכונות – סכסוך בין עמים החיים בשכנות קרובה על אותה כברת ארץ. סכסוך בו חלק הארי של העם הנכבש אינו מקבל את הלגיטימיות של העם הכובש וספק רב אם יקבלה בעתיד בשל העובדה שלגביו הסכסוך הוא גם ואולי בעקר סכסוך דתי. "למען הסימטריה" נזכיר כי גם אצלנו רבים שאינם מקבלים את הטענה שלפלשתינאים יש זכויות לאומיות לגיטימיות.

זהו סכסוך שבו העם הכובש נתון לאיום של מרחב ערבי ומוסלמי עוין שרואה בעצם שלטונו כאן הפרה של דיני האסלאם וקורא להשמדתו. מי שהעדיף את שיח הזכויות על השיח הפוליטי ביקש לטשטש ולהשכיח עובדות יסוד אלו ועל כך הציבור מתקשה מאד לסלוח ובצדק. לא על היעדר האמפתיה  מצד השמאל הקיצוני כלפי הציבור הישראלי יש להלין, אלא על השלטת שיח הזכויות על סכסוך לאומי, דתי פוליטי וקיומי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  On 28 בנובמבר 2012 at 13:11

    ראשית היא צודקת כאשר היא כותבת: "מסקנתה היא, אם הבנתי נכון, שהשמאל הרדיקלי בישראל נגזר עליו להיות קבוצה שולית ושנואה על הציבור כי אין הוא חש כל אמפתיה לסבל ולהפרת זכויות האדם של הציבור הישראלי בתוכו הוא חי ופועל ואהדתו נתונה אך ורק לסבלו של הצד שכנגד."
    שנית קל לנו לחפש כל פעם מחדש סיבה "טובה" לקבוע שאנחנו הטובים בסכסוך הדמים שבין העם "הנאור" לבין העם הפנטי.
    עד שבא סאדאת גם אני נטיתי להאמין שאין אם מי לדבר ורק שיבואו יהיה על מה לדבר. בא הערבי החכם נשיא מצרים וקרע המסווה. עם ישראל יש מה לדבר רק בתנאי שלא באים. אם באים אזי נשלפים כבר התירוצים.
    כמה דם עוד צריך להשפך?

  • גולדבלט משה  On 28 בנובמבר 2012 at 14:15

    צביקה גם היסטוריה כדאי לך ללמוד. סאדאת לא קרע כל מסווה הוא בא לאחר מגעים חשאיים שבהם הובטח לו כמעט הכל. באופן אישי אני סבור שההסכם עם מצרים לא היה חיוני-אבל הוא עובדה או ליתר דיוק היה עובדה ולעתיד ימים יגידו.
    באשר לשמאל הרדיקלי -אני לא חולק על התחזית לגביו והיא לא הייתה שונה גם לו היה מגלה יתר אמפתיה לישראל

  • צביקה  On 28 בנובמבר 2012 at 17:04

    בא לא נחלק זה לזה ציונים. די בהחלפת דעות גם אם הן שונות.

    ההסכם עם מצרים קטע רצף של מלחמות – 1948, 1956, 1967, 1969 ן – 1974. כל מלחמה גבתה את מחיר הדמים שלה.
    ההסכם – אותו אתה מגדיר כלא חיוני – קטע את נהר הדמים הזה. לי זה נראה ממש חיוני. לגבי ההעתיד איני חולק על קביעתך שרק הימים יגידו.
    בינתיים המוני המצרים מוכיחים ומפגינים אומץ לב אזרחי. מגיעה להם מילה טובה על נכונותם לקום אל מול העריצות השלטונית. הלואי עלינו.
    השמאל אותו אתה מכנה רדיקלי אינו שמאל. שמאל רואה לנגד עיניו את טובת אושרו של האדם באשר הוא אדם. רק סמול (ישראלי) עושה אבחנה בין דם לדם.

  • גולדבלט משה  On 28 בנובמבר 2012 at 19:34

    כן גם עם סוריה לא היו מלחמות חוץ מ82 ביזמתנו ולא היה הסכם
    אז הסכם אינו נדרש בהכרח למניעת מלחמה

    • צביקה  On 30 בנובמבר 2012 at 19:42

      היה הסכם הפרדת כוחות עם סוריה. סוריה כבדה את ההסכם.
      המלחמה עליה אתה מדבר הייתה מול לבנון ביוזמת ישראל ששה גם לתקוף את הכוחות הסורים ששהו על אדמת לבנון. לידיעתך ולהזכירך סוריה לא הגיבה ישירות מול ישראל בגבולה אתה.
      חבל שאתה מתעקש לטעון כאילו אין צורך בהסכמים. הסכם נחתם מתוך רצון להסדיר עניינים ולא מתוך כוונה ליצור מתיחויות.
      זה שנכרתו הסכמים גרועים בכפיה לא מהווה ולו ראשיתו של טיעון להצדקת עמדתך.

  • צביקה  On 28 בנובמבר 2012 at 23:44

    נו באמת

    לולא הוצאנו את מצרים ממעגל המלחמה סביר יותר להניח שהייתה נפתחת גם מצדה של סוריה עוד רעה, ולא כפי שאתה מרמז.

  • צביקה  On 29 בנובמבר 2012 at 6:40

    גולדבלט משה האם ניסית להוכיח שיש טעם בדו שיח עם אוייבינו?

    • גולדבלט משה  On 29 בנובמבר 2012 at 7:03

      לעתים יש טעם במו"מ עם אויבים ולעתים אין צורך במו"מ . כשהאויבים נכנעים ללא תנאי ומתחננים לרחמים זה עדיף אם זה לא המצב וחייבים הסכם אתם יש לעשות הסכם. לעתים כמו שציינת בצדק אין צורך בהסכם כמו עם הסורים מאחר וןאין להם אופציה מלחמתית סבירה. למצרים לאחר 1973 לא הייתה אופציה כזו כי היא עברה למחנה המערבי . לאחר 75 והבכם הביניים היא פתחה את התעלה ושקמה את ערי התעלה ולכן הסיכוי שתצא שוב למלחמה היה נמוך מאד-לכן ההסכם אתה לא היה חיוני-אין פירוש הדברים שלא הייתה בו תועלת.
      בסופו של דבר מלחמה היא אכן המשך מדיניות בדרכים אחרות ושלום הוא המשך מלחמה בדרכים אחרות וצריך לזנוח כל גישה קרומנטית לנושא זה

  • צביקה  On 29 בנובמבר 2012 at 7:46

    אני מרגיש שאנחנו בשלב בו צריך בעצם להגדיר מה המטרות שלנו: הכנעת אוייבים או חיי שלום ושלווה
    אוייבים נכנעים ומתחננים זה מתכון לסיבוב מלחמתי נוסף – כפי שהוכיח הסכם הכניעה עם גרמניה לאחר מלחמת העולם השניה.
    לגבי מצרים הניתוח שלך לוקה לצערי בקוצר ראייה. ערי תעלה משגשגות לא מנעו את ההסלמה במלחמת ההתשה.
    מלחמה אינה צריכה להיות המשך מדיניות אלא במקרים בהם המדיניות נכשלת בהשגת יעדים הכרחיים בלבד. מלחמה ללא מטרות אמיתיות בעייתית אם לא מסוכנת.
    לגבי הסורים עובדתית היה הסכם – הם שמרו בקפדנות על הסכם הפרדת הכוחות שבעקבות מלחמת 1973.

  • גולדבלט משה  On 29 בנובמבר 2012 at 15:21

    נכון אבל הצירוף של מחיר מלחמה המעבר למערב ובמיוחד לארצות הברית התומכת בישראל אידך הרווחים הגדולים כבר בשלב הסכם הביניים הפכו את המלחמה לאופציה לא מעשית וסאדאת כמדינאי גדול פעל היטב והציע שלום שהשתלם לישראל כי הוא היה שלום נפרד שאפשר לה להחזיק בגדה וברמה

    זו הפוליטיקה והיא לא שונה אצלנו. מי שרוצה להגיע לשלום יציב או לפחות למנוע מלחמה מוטב שיבנה על יסודות פוליטיים איתנים.

    אגב החתירה לשלום בנוסח מערבי מסוכנת יותר מאי עשייה כי היא מעוררת אינטרסים נוגדים אלימים

    • צביקה  On 30 בנובמבר 2012 at 11:27

      אין ביננו כל מקום לויכוח באשר ליסודות הפוליטיים הנחוצים לכל צעד כלפי אוייבי האתמול – בהנחה שהצעד נועד לסיים מצב מלחמה.
      אני באמת ובתמים לא יודע למה אתה מתכוון בחתירה לשלום בנוסח מערבי.
      העובדות שאני מכיר הן, שקט מערבי מתמשך מאז סיום מלחמת העולם השניה. אפילו מול הגוש המזרחי השיג המערב מאזן כוחות שמנע התלקחות ובסופו של יום להתפוררותו של הגוש המזרחי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s