כשאין לשופט אלא מה שבפניו


לפני למעלה משלושים שנה, בהיותי מתמחה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הועמד נכה צה"ל לדין באשמת ניסיון להצית את אגף השיקום במשרד הביטחון. יום אחד פרץ הנכה לבניין האגף בירושלים כשהוא נושא ג'ריקן בנזין קטן. הנכה הזהיר את כולם בצעקות להתרחק ושלף בדרמטיות קופסת גפרורים. בשלב זה כבר הסתער עליו איש האבטחה ומנע ממנו להמשיך – המשטרה הוזעקה והנכה נעצר.

בדיון המשפטי כפר הנכה באשמה, אני ביקשתי, כך טען, להצית את עצמי לא את אגף השיקום. נציג התביעה כפר בטענה זו בהצביעו על כך שהנכה שפך בנזין לא רק על עצמו אלא גם על מדרגות האגף. באותם הימים הגדרת עבירת ההצתה הייתה שונה ונקבע כי גם כאשר מצית אדם דבר ממנו האש עלולה להתפשט הוא עובר בכך עבירה חמורה. אם ביקש, טען התובע, הנכה  להצית את עצמו במקום בו האש יכולה לאחוז בבניין, בבחינת "ובערו שניהם ידיו ואין מכבה" [ישעיהו א] עדיין הוא עובר עבירת הצתה. כאן השופטים העירו לתובע שאדם אינו בבחינת דבר או חפץ והטיעון החילופי שלו צולע במקצת.

נשארו השופטים עם הבעיה העיקרית. כמתמחה נשלחתי להכין טיוטת פסק דין וכתבתי טיוטה המזכה את הנכה – כשהתבקשתי להסביר את התוצאה החריגה אמרתי לשופטים שאיני חושב שהנכה התכוון בכלל להצית את עצמו, או את הבניין,  בסך הכול היה מדובר בהצגה אחת גדולה על מנת להשיג תשומת לב, או הקשבה לבעיותיו.

תראה מיישלה [כך נהג לקרוא לי השופט מאיר וולינסקי איש ושופט יקר שישב בדין] גם אני לא חושב שהוא רצה להצית משהו ומדובר בהצגה, אבל הבעיה שבין מה שאני חושב לבין הראיות שהוצגו יש הבדל. הנכה טוען שהוא רצה לשרוף רק את עצמו, התביעה טוענת שעצם העובדה שנשפך בנזין על המדרגות מלמדת על כוונה להצית. אנחנו חייבים להכריע על פי הראיות ולא לכתוב את הדעה הפרטית שלנו.

הנכה הורשע ברוב דעות. לא הייתה מחלוקת אמתית בין השופטים שמדובר בהצגה אבל הרוב סבר שמי שעושה הצגות כאלו צריך ללמוד שיש לכך מחיר למען ייראו וייראו. בקיצור פסק הדין קבע עובדות שאף שופט לא האמין בהן מאחר והגרסה לפיה מדובר היה בהצגה כלל לא הוצגה לבית המשפט.

הדבר יכול להזכיר את הדילמה במשפט קצב- מקריאת חומר הראיות, כפי שתואר בפסק הדין, מתעורר חשד ברור לא לרומן, כטענת ההגנה, אלא לעבירה אחרת של בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות [עבירה שהתיישנה בעת הדיון]. הבעיה הייתה שאיש לא טען את הטענה הזאת. קצב התכחש לחלוטין לכל יחסי קרבה גופנית והמתלוננת דיברה על אונס בכוח ממש. גם אם השופטים חושדים שהגרסה האמתית לא הונחה בפני בית המשפט הם אינם חשים שהם יכולים לקבוע ממצאים שאיש לא טען להם. בית המשפט לא נועד לקבוע את האמת העובדתית אלא לקבוע ממצאים על בסיס הגרסה הסבירה ביותר[בעיניו] שהונחה בפניו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s