תביעה אזרחית נגד מתלוננת לא אמינה?


בעקבות ידיעות ורשימות שיוחדו להחלטה שלא להעמיד לדין פלילי איש תקשורת ידוע ועלום שם [מכוח צו איסור פרסום] מן הראוי להבהיר סוגיה משפטית חשובה. הסוגיה תוגדר כך- מתלוננת מגישה תלונה במשטרה נגד אדם בטענה שביצע בה עבירת מין, התלונה מתבררת כבלתי אמינה, או שבית המשפט, לאחר שהוגש כתב אישום, קובע שאין הוא מאמין למתלוננת. האם עומדת לזכות החשוד/נאשם שזוכה, או לא הועמד כלל לדין, עילת תביעה נגד המתלוננת?

לכאורה הדין עשוי להכיר בשלוש עילות תביעה, האחת מכוח עוולת הנגישה, השנייה מכוח חוק איסור לשון הרע והשלישית מכוח הפרת החובה החוקית להעיד עדות אמת. במאמר מוסגר אעיר כי יש מי שסבור שהגשת תלונה כוזבת יכולה להיתפס במסגרת עוולת הרשלנות, אני איני סובר כך ואולם לא אדון בשאלה זו כאן מאחר והדיון בה נוגע לשאלות יסוד בתורת הנזיקין הכללית.

אדון תחילה בעוולת הנגישה זו מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין :

 " נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים."

עוולת הנגישה אינה יכולה להתקיים במקרה כזה שכן הגשת תלונה אינה פתיחת הליך והמתלוננת אינה זו שמתחילה את ההליך [לענייננו הגשת כתב אישום] באשר מי שמוסמך להתחיל הליך פלילי היא רק התביעה. מעבר לזאת לא די שתלונתה של המתלוננת תהיה בלתי אמינה, אלא לצורך עוולה זו יש להוכיח כי התלונה הוגשה בזדון וללא כל סיבה סבירה. סופו של הסעיף מדגיש כי אינו מיועד לחול על מתלוננים בפני רשות מוסמכת.

באשר להליך לפי חוק איסור לשון הרע סעיף 15(8) קובע כי :

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו….

 (8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.

כאשר תלונה מוגשת בתום לב  וכאשר לא מוכח באופן פוזיטיבי שאינה אמת, די בכך כדי לשמוט את הבסיס לתביעה על פי חוק איסור לשון הרע. החוק מעניק הגנה רחבה ביותר למוסר תלונה לרשות מוסמכת ובהמשך נדון בחריג המצומצם בו הגנה זו אינה חלה.

.ובאשר לעדות שקר? הפסיקה שללה כעיקרון אפשרות הגשת תביעה אזרחית בשל עדות שקר. החובה להעיד עדות אמת, כך נקבע, היא חובה ציבורית ולא חובה המוטלת כלפי הניזוק עצמו ומלבד זאת פסק דין בהגדרה אינו יכול להיחשב כנזק. שלילת העילה של תביעה אזרחית בשל עדות שקר נקבעה [בעיקר בשל טעמים של מדיניות משפטית] בע"א 572/74 [רוטמן נגד בנק המזרחי ואח' ] פד"י כ"ט(2) 57 וכך נקבע על ידי בית המשפט העליון[ע"מ 74]

"העולה מן האמור ביחס לחקיקה בארץ, שאין שום הוראה לפיה ניתן לתבוע עד בנזיקין בשל עדותו, ואין סיבה לסטות מן הפסיקה האנגלית בענין זה. טובת הציבור היא שלא לתת ביד נאשם כלי לרדוף ולהטריד את העדים על-ידי הגשת משפטים כדי שהם יסרבו לבוא להעיד. לפיכך כדי לקיים משפט הוגן בין אדם לחברו או במשפט פלילי, יש להגן על העדים שיתנו את עדותם באופן חפשי ללא פחד מפני התנכלות להם על-ידי סיבוכם במשפטים, מהם יהיו צפויים אף לכך שעדי שקר יעידו נגדם ויחייבום שלא כדין. זאת ועוד, המדינה מחייבת כל עד היודע דבר עדות לבוא ולהעיד, והיא אף כופה אותו לכך על-ידי הטלת קנסות ומאסר, לכן על המדינה לנצור מכל משמר את החופש של העדים ולשחררם מכל לחץ ואיומים."

אם לעד בבית משפט המעיד עדות שקר ניתנה חסינות מתביעת נזיקין מהטעם של תקנת הציבור ואי רצון להרתיע עדים, קל וחומר שהגנה כזו תינתן למי שמגיש תלונה במשטרה והגנת יתר חייבת להינתן לנשים מוכות, או נפגעות עבירות מין סוגיה זו נידונה בבג"ץ 64/91 חילף נ' משטרת ישראל [נבו] שם הוסבר היטב על ידי בית המשפט העליון מדוע ניתנה למעשה חסינות למתלונן [שם לא דובר בעבירות אלימות או עבירות מין נגד נשים]

"לעמדה זו תימוכין בהגנות הניתנות למתלונן בפני רשות ציבורית כנגד תביעה:

"על-פי סעיף  60לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף  7לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- .1965בסיפא לסעיף  60לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] נאמר כי לא תוגש תובענה בעוולה של נגישה, רק משום מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים. בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע נמנה פרסום בתום-לב על-ידי הגשת תלונה לרשות מוסמכת עם הפרסומים שעליהם חלה ההגנה מפני תביעה על-פי חוק זה.

הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן, אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על-פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות."

לאותם שיקולים של מדיניות משפטית המגינה על מתלוננות המגישות תלונות בפני רשות מוסמכת נזקקו בתי המשפט במספר פסקי דין. נפנה כאן לבש"א 12435/00 י.מ נ' יאנוס [מחוזי חיפה] וכן ת.א [חד] 4780/05 עיד יוסף נ' איבוני מרגריטה ומדינת ישראל בתיק זה זוכה נאשם מעבירת אלימות נגד בת זוגו, אך הזיכוי היה מחמת הספק בלבד ועל כן ובצדק נקבע שלא הייתה זו תלונת שווא.

אולם ההלכה הכירה בחריג מצומצם ביותר בו התירה הגשת תביעות לפי חוק איסור לשון הרע וחריג זה יוחד למקרים בהם התלונה הוגשה בחוסר תום לב מוחלט וכאשר המתלונן ידע שהיא אינה אמת. הלכה זו נקבעה בע"א 788/79  אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו רייבר פ"ד לו(2) 141 בה עמד השופט ברק (כתוארו אז) על מהות ההיגד תום לב בסעיף 15   (8) לחוק איסור לשון הרע ובלשונו:

"בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו "

הלכה זו יושמה בכמה מקרים בהן הוגשו תלונות בלתי אמינות על ביצוע עבירות מין – ראה ת.א (ראשל"צ) 5001/06 ‏ ‏ טל דבש נ' א.ב [נבו] ותי ולעומת זאת ראה תא (ת"א) 23310/06  פדל גבריאלי יואב נ' לילך ירמיהו [נבו] בו חויבה מתלוננת בפיצוים בגין תלונת סרק שלא בתום לב.

  כמה מסקנות מתחייבות מהניתוח האמור. ראשית אל תמהרו לשלוח אנשים שנפגעו מהגשת תלונות חסרות יסוד לתבוע בגין לשון הרע, אלא אם קיימות ראיות חד משמעיות לכך שהתלונה הוגשה בחוסר תום לב, בזדון וכאשר ניתן להוכיח  שמגישת התלונה לא האמינה בה בעצמה.  בדרך כלל קשה מאד להוכיח טענה כזו אלא אם המתלוננת לאחר חקירה נשברת ומודה שמדובר בתלונת כזב. בהיעדר ראיות חד משמעיות שמדובר בתלונה שקרית ובחוסר תום לב סיכויי התביעה אפסיים.

ייתכן מאד שהמצב משפטי אינו משביע את רצון כולם. בוודאי אדם  חף שנפגע מתלונה שאיש לא נתן בה אמון אינו יכול להסתפק בכך שלא הועמד לדין או אפילו זוכה ופיצוי כלשהו לסבלו לא יינתן לו. ייתכן עקרונית לקבוע מבחן מחמיר פחות לפיו אם מוכח שגרסת מתלוננת היא בלתי סבירה בעליל ואינה ניתנת לאמון די בכך על מנת להקנות זכות תביעה נגדה שכן הסיכון שהיא יוצרת לחשוד הוא עצום.

איני רוצה לחוות דעה מוגמרת בסוגיה זו. די אם אדגיש שלדעתי שאסור לנו להתעמר עוד יותר במי שהוגשה נגדו תלונה בלתי אמינה ולחייבו, למרות שלא הואשם או שזוכה "להוכיח את חפותו" על ידי הגשת תביעת לשון הרע. אני משוכנע כי לכל אורך הדרך, מהגשת התלונה ועד להכרעה בה, יש לנקוט יחס הוגן הן כלפי החשוד והן כלפי המתלוננת, לרבות איסור פרסום שמם על פי הדין הנוהג היום. הגשת תלונה נגד חשוד אינה צריכה להיות פתיחת מסע ציד נגדו ודחיית תלונה בשל היעדר אמינות אינה מחייבת נקיטת צעדים נגד המתלוננת, אולם אם לא יישמר האיזון בצד אחד אין סיבה לשמור אותו גם ביחס לצד האחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מגיב  On 22 ביולי 2011 at 5:57

    אם החשוד היה גם במעצר עקב תלונת שווא האם לא מגיע לו פיצוי על כך?

  • תביעות על רשלנות רפואית  On 15 באוגוסט 2011 at 9:05

    אכן מצב בעייתי! אך אם ביהמ"ש החליט שהמתלוננת איננה אמינה, מדוע שבדיון אזרחי תצליח לשכנע באמינותה? אמנם בהליך אזרחי מסתפקים במאזן הסתברויות, אך האם ראוי להטיל על אדם את הקלון החמור של הרשעה בעבירה מינית על סמך עדות המוטלת בספק?

  • רוני  On 22 בינואר 2014 at 12:15

    להשלמת התמונה, נראה לי חשוב לציין כי בספרות המשפטנית העדכנית הובעה דעה ביקורתית ביחס להיקפה של חסינותו של מוסר מידע לרשות מוסמכת, ולאמיתו של דבר גם הפסיקה איפשרה לעוקפה במקרים מתאימים באמצעות עוולת הרשלנות, דבר שהוא כשלעצמו שומט את הקרקע מתחת לנימוקים לניתוק קש"ס וכדו'. להרחבה ראו: ד"ר אבישי אדד "שימוש לרעה בהליכי משפט: הגנה נזיקית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s