כיצד יזוכה קצב בערעור


 כותרת הרשימה אינה מתיימרת לקבוע מהם סיכויי הערעור של משה קצב, גם לא לאור החלטת השופט דנציגר לעכב את ביצוע גזר הדין עקב קבלת הטענה שסיכוי הערעור אינם מבוטלים. כל כוונתי הוא לעשות מעט סדר במושגים המשפטיים בהם מולעט הציבור.

 רקע-שיטת המשפט שלנו קרובה לשיטות המשפט המקובל, הגם שאצלנו לא הונהגה מעולם שיטת מושבעים. קרבת השיטה שלנו לשיטה האנגלו-אמריקאית נובעת מכך שהמשפט המנדטורי ממנו צמחה שיטת המשפט הישראלית הוא בבסיסו שיטת משפט מקובל והמשפט המקובל האנגלי הוחדר לארצנו מכוח סימן 46 לדבר המלך במועצתו על פלשתינה . שיטת המושבעים לא הונהגה כאן כנראה בגלל שהבריטים לא סמכו על הילידים יותר מדי.

 כולנו ראינו חבר מושבעים באינספור סרטי משפט ולמדנו כיצד עונה חבר המושבעים במילה או בשתיים [אשם לא אשם] על השאלה המופנית אליו על ידי בית המשפט. למרות שחבר המושבעים קובע אשמה או היעדר אשמה-תפקידו הוא לקבוע את העובדות וקביעת העובדות נעשית על ידו ללא הנמקה וממילא אי אפשר לערער עליה.

 בשיטה המבוססת על הכרעת מושבעים הערעור על פסק הדין נוגע כולו לתקינות ההליך. האם הראיות שהוצגו למושבעים היו ראיות קבילות? האם הדרכת השופט את המושבעים הייתה הוגנת ותאמה את הראיות שנשמעו? האם ההליך בו נגבו הראיות היה תקין? וכך הלאה.

 בשיטת המשפט שלנו אין מושבעים וקביעת העובדות מסורה בידי שופטי הערכאה הראשונה הדנה בתיק ועליהם לנמק את החלטתם כראוי. אם הם מאמינים לגרסה אחת ולא לשנייה עליהם לנמק מדוע. למרות חובת ההנמקה מקובל שקביעות עובדתיות של בית משפט בערכאה ראשונה כמעט ואינן ניתנות לערעור ומאחר שבדרך כלל רוב הכרעות נקבעות על בסיס קביעות עובדתיות רובם המכריע של הערעורים נדחים.

 לערעור יש סיכוי רב יותר כאשר הוא נוגע למסקנות משפטיות של בית המשפט וכאשר הוא מתייחס למסקנות שגויות שהסיק בית המשפט מהעובדות, או לכך שבית המשפט התעלם מראיות מסוימות ולא דן בהן ואם מפני שהיה עליו להכריע בשאלה מסוימת קודם לכך שקבע עובדה ולא עשה כן.

 טעמים הרבה ניתנו לכך שבית המשפט לערעורים אינו מתערב בממצאי מהימנות ובקביעת העובדות. חלקם המכריע נוגע ליכולת המיסטית המיוחסת לשופטים להבחין בין אמת לשקר זו היכולת המופלאה לקבוע על בסיס התרשמות מהופעת העד ומ"אותות אמת" אחרים מי דובר אמת ומי לא. נקבע בעבר בפסיקה כי:

  "לא פעם, במיוחד במצבים של עדויות סותרות שאינן נתמכות כדבעי בראיות חיצוניות, האמון הניתן על-ידי בית-המשפט בעדות מסוימת מבוסס בעיקר על תחושה פנימית של בית-המשפט, הנובעת מ"אותות האמת המתגלים במשך המשפט"

 התחושה הפנימית המדריכה את השופט לקבוע מי דובר אמת ומי משקר היא באמת הליך מיסטי  וכך הגדיר את ההליך השופט משה זילברג ז"ל:

 "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק-מן-הדק-עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד".

 לעניות דעתי הנימוקים המיסטיים לפיהם יש לשופט מקצועי כושר מיוחד לזהות את אותות האמת בעדות, או את אותות השקר, ולהבחין בין אמת לשקר ובין שקרן לדובר אמת הם חסרי אחיזה במציאות. טיעונים אלו למיטב ידיעתי, מעולם לא הוכחו במחקר מדעי כלשהו. כלל אי ההתערבות שנועד במקורו להגן על נאשם מפני שרירות לב השופט, הפך אצלנו לכלל המבסס את סמכותו של השופט בערכאה הראשונה וקובע אותה כסמכות כמעט מוחלטת.מטרתו לצמצם ככול הניתן את הביקורת על ההליך השיפוטי בערכאה הראשונה וכן גם לחסוך בערעורים טרדניים. לו היה הדבר בידי הייתי מעביר כלל זה מן העולם.האבחנה בין אמת ושקר צריכה להיעשות על פי מכלול הראיות תוך הפעלת שכל ישר וביקורת עצמית. בסופו של דבר היכולת  האנושיתלנפות את האמת מהשקר היא מוגבלת.

 למרות האמור לעיל כלל אי ההתערבות הוא רק כלל וחריגים לו רבים. אם נרצה להיות ציניים נאמר שאמנם בית המשפט לערעורים אינו מתערב בקביעות עובדתיות, אבל אם הוא רוצה לעשות זאת יש לו כמובן סמכות וכשיש רצון גם ישנה דרך.

כיצד יוכל בית המשפט העליון לזכות את קצב לאחר שבית המשפט המחוזי שמע והתרשם כל כך לטובה מהמתלוננת א ממשרד התיירות? העליון בוודאי לא יאמר שהוא לא מאמין לה-המחיר הציבורי של קביעה כזו יהיה גבוה מדי  וקביעה כזו סותרת את כלל אי ההתערבות. הוא גם לא יוכל לומר ישירות שהוא מאמין לה שהייתה תקיפה מינית, או בעילה אסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות, אבל לא אינוס ממש, כי גם קביעה כזו ביחס למרכיב כל כך מרכזי בעדותה משמעו הטלת ספק בגרסתה ובאמינותה לאחר שבית המשפט המחוזי נתן בה אמון בלתי מסויג.

  להערכתי בית המשפט העליון גם לא יאמר [אפילו אם יסבור כך] שהשיהוי במסירת גרסת האונס מטיל ספק בגרסה כי זו קביעה עובדתית מובהקת המסורה לבית המשפט של הערכאה הראשונה.

 כיצד יוכל בית המשפט העליון לזכות את קצב? לדעתי התמקדותו של השופט דנציגר בטענות האליבי שלטעמו לא הופכו דיין, או שלא נבדקו לעומקן, על ידי בית המשפט המחוזי, יכולה להצביע על הכיוון האפשרי. אם יבחר העליון ללכת בדרך זו הרי שביקורתו תתמקד באי הכרעת בית המשפט המחוזי בשאלות עובדתיות שהיה עליו להכריע בהן לצורך בדיקת טענת האליבי של קצב וכן גם ביקורת על מחדלי חקירה וכל זאת מבלי לערער על הקביעות האחרות. העובדה שבית המשפט נותן אמון ללא סייג בגרסה מסוימת אינה פוטרת אותו לבחון את מכלול הראיות  ואם התעלם, או לא הכריע כהלכה, או שלא נתן כל משקל לראיות חשובות ללא הנמקה ממשית,הוא פותח בכך פתח לערכאת הערעור להתערב.  

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אוטיס נמו  On 26 במאי 2011 at 9:18

    קצב לא יזוכה בערעור. נקודה.

    חסד יעשה עמו לא יוגדל ענשו, והוא אכן יהנה מחסד זה, שכן התביעה לא תערער על חומרת העונש.

    כדי להבין מדוע קצב נטול סיכוי, צריך להתבונן בקביעת ההרכב. בייניש בחרה להתערב ולקבוע את ההרכב באורח מגמתי, כך שיסכל כל סיכוי של הערעור.

    בהרכב מצויה נאור, שהתבטאה בעבר בפסקי הדין שלה כנגד העקרון של הוכחת האשמה מבלי לסמוך על שקרי הנאשם. לשון אחר, אם מהעובדות עולה או אף רק מסתברת תזה מזכה, והנאשם בחר שלא להעלות תזה זו, אז אין לבית המשפט צורך לדון בתזה זו. כלומר, על בית המשפט, על פי השיטה של נאור, על בית המשפט להכריע בין עמדת ההגנה והתביעה. פסילת עמדת ההגנה, תביא בהכרח לקבלת עמדת התביעה.
    על הנאשם להוכיח את חפותו, ואם כשל בכך, חזקה עליו שהוא אשם.

    החברה השניה בהרכב היא ארבל, ידידתה של בייניש משכבר, ועמדתה של בייניש ביחס לקצב הלא ידועה. גרוע מכך (בעבור קצב) ארבל מחוייבת מזה שנים לתפיסה המיזנדרית של "ארגוני נשים" קיקיוניים, על פיהם, הגבר הוא אשם, גם אחרי שהוכחה חפותו.
    עדויות לכך ניתן למצוא בהנחייה של ארבל, מימי תקופתה הזכורה לרע, שלא לפעול כנגד מגישות תלונות שווא, וגם בלימוד שיטתי של פסקי הדין שלה.

    גרוע מכך, ארבל היתה מעורבת בסכסוך גירושין קשה של בתה (כנגד מי שאף הוא שופט), וסכסוכים כאלו נוטים להנציח עמדה מיזאנדרית אצל הנשים המעורבות בו.

    המוצא היחידי שיש לקצב הוא בבקשת מקלט מדיני באיראן. משטר האייתוללות ישמח לנצחון דיפלומטי כזה, ויחבק אותו אליו בחום.
    הדבר לא יקרה. כמו בטרגדיה יוונית, קצב ימשיך במלחמתו בגורל שכבר נחזה ונכתב, עד הסוף המר.

    אני נותן את כל כרכי "פרשנות במשפט" בהתערבות כי קצב יתאבד.

  • אוטיס נמו  On 1 ביוני 2011 at 13:22

    ואם לאי מי היה ספק, קריאת החלטתה של ביניש הדוחה את בקשתו להרכב מורחב, הנה רמז שאין ברור ממנו, לקצב, לצוות ההגנה, וחשוב מכך לשופטות ולשופט שישבו בערעור: "לא שוכנעתי כי מדובר בשאלות משפטיות יוצאות דופן…"

    למי שצריך ביאור, זו הנחיה ברורה לשחקניות ולשחקנים בתיאטרון הנדמה לי שבירושלים: "הכניסו את קצב למטחנה הרגילה של ערעורים שנדחים סדרתית – אין לנו זמן לאבד בלקרוא 300 עמודים, כאשר מספיק לנו לקרוא את העמוד הראשון של ידיעות אחרונות"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s