הזכות לפרטיות לאחר המוות – הזכות שלא להיזכר


 החלטה קצרה של בית המשפט לענייני משפחה- כל כך מעט על כל כך הרבה והשאר לקורא שלא יוכל לחמוק מהשאלות וספק אם יוכל לענות עליהן.

 תמ"ש (חיפה) 12800/08 – פלונית נ' אלמוני 

 

 

                                            החלטה 

 

שלושה שבועות לאחר פטירתה נתן בימ"ש צו איסור פרסום:-
"
מכתביה של הבת המנוחה לרבות יומניה וקבצי המחשב לא יועברו ולא יימסרו לכל גוף שהוא, ובשלב זה הנני מורה על איסור פרסום כל חלק מהם וכל זאת עד להחלטה שתינתן".

 כעת, לקראת יום האזכרה השלישי, הגישה האם בקשה לפרסם את יומניה

בבקשתה ציינה האם, כי היא מאמינה כי יומני הבת המנוחה, משקפים את כישוריה ומספרים את סיפור חייה ולפיכך קיימת חשיבות לפרסמם לחבריה.
האם מבקשת כי אופן העריכה והבחירה אלו חלקים מהיומן יפורסמו, יהיו לשיקול דעתה בלבד.
האם העבירה 60 עמודים מודפסים, המהווים עותק של יומני הבת לאחר שעברו הגהה והם בהירים יותר לקריאה, לגרסתה

האב מתנגד נחרצות לפרסום

פרסום יומן של נערה ששמה קץ לחייה, לאחר מותה, הוא סוגיה מורכבת ורגישה וכאשר ההורים חלוקים בעמדתם, מורכבת שבעתיים. לפיכך, הפניתי את ההורים ליחידת הסיוע וביקשתי כי יחידת הסיוע, תנסה להביאם לידי הבנות. כן ביקשתי את עמדת הפרקליטות ובהמשך חוות דעת מפסיכולוג יחידת הסיוע.
הפרקליטות הסתפקה בהפניית הצדדים ליחידת הסיוע, בהתאם להחלטת בית המשפט.

 

פסיכולוג היחידה, מר קרסנטי, המליץ לא להתיר את פירסום כתביה של הנערה. להערכתו, בני נוער
עוסקים רבות בנושא המוות, וקיימת אצלם עליה ברמת הדחפים כדרך לבצע תהליך אינדיבדואליזציה וספרציה. יכולת החשיבה של בני נוער מופשטת וטרם התפתחה דייה, לפיכך כושר השיפוט שלהם איננו לגמרי תקין. אצל מתבגרים קיימת נטייה לאימפולסיביות ולחיפוש פתרונות של שחור לבן ואלה עשויים לעודד, לא מעט מתבגרים, לבחור באופציה זו של התאבדות שנלווה לה מיסטיפיקציה וגלוריזציה של המוות.
 

 

עוד ציין הפסיכולוג, כי מתבגרים חשים כי המוות הוא דבר הפיך ולכן בני נוער מתנהגים התנהגויות רבות אשר מסכנות אותם. כן, מתבגרים מרבים בניסיונות אובדניים, מחשבות אובדניות וניסיונות לפגיעה עצמית

 

פסיכולוג יחידת הסיוע הדגיש, כי ההמלצה שלא לפרסם את כתביה של הנערה שהתאבדה היא עקרונית, ואינה מתייחסת לקטע ספיציפי ו/או לנערה ספיציפית

לאחר שקראתי את 60 הדפים שהעבירה האם לעיוני, בחנתי את רצונם המנוגד של ההורים, שקלתי את זכותה של הנערה לפרטיות, זכותה להנצחה, זכותה לשמירה על כבודה כאדם, גם לאחר מותה, וכן זכותם של הוריה ושלומם של בני נוער נוספים אשר עלולים להיות מושפעים מהחלטתי זו, הגעתי למסקנה כי לא אוכל להיעתר לבקשת האם ואין אני מתירה פרסום יומן הנערה, כולו או מקצתו.

בין שאר השיקולים שבחנתי, עמד רצונה של הנערה לפרטיות, עוד בחייה הנערה גילתה דעתה, עוד בחייה כי הדברים שכתבה ביומנה, הינם פרטיים וסודיים.

האם ציינה, כי באחת הפעמים שסידרה את שולחנה, עוד בחייה של הנערה, מצאה מחברת שעל כריכתה היה כתוב "…פרטי/סודי/ נא לא לפתוח/ אבל אם בכל זאת את קוראת את זה, שאני לא אדע מזה אף פעם. הסכם ג'נטלמני כזה, אה?" (עמ' 9 לדפים שהעבירה האם)

כן הורתה הנערה מפורשות על גבי מחברת ורודה "…נא לא לפתוח בשום פנים ואופן לא לפתוח!!!". (עמ' 23 לדפים שהעבירה האם).  וכן ראה הערתה של הנערה בעמ' 29 לדפים שהעבירה האם:"למה לעזאזל אתה קורא את זה?! אה?!".

לטעמי, הנערה הביעה דעתה מפורשות אלו מכתביה ברצונה שיפורסמו; סמוך להתאבדותה השאירה מכתבי פרידה אישיים לחבריה הקרובים. היא ביקשה שאלו יועברו אליהם. וכך ציוותה:
"…
רציתי להגיד שלום אחרון לכל החברים, ובמעטפה יש מכתבים אליהם…"

 

האם ציינה, כי עוד בחייה קראה חלק מהדברים שכתבה הבת ביומניה, אך האם כיבדה את פרטיותה ולא המשיכה לקרוא את הדברים שהעלתה הנערה על הכתב ביומניה. אם בחייה כיבדה האם את פרטיותה של בתה, קל וחומר, שיש לכבד פרטיותה, לאחר מותה.  

 

האם ציינה ביומנים שהעבירה לעיוני כי: –

"…אבל טעיתי טעות גורלית בכך שלא הפרתי את "ההסכם הג'נטלמני" ולא דיברתי עם הנערה. הייתי צריכה לשאול אותה מה רצונה שאעשה, ולחלוק רגשות ומחשבות. דיבור פתוח היה עשוי לחולל שינוי. וגרוע מזה: לא המשכתי לקרוא ביומנה. אילו קראתי, הייתי מקבלת אזהרה בזמן. כן, נכשלתי בתפקידי כאם, אני אשמה במות הנערה…"
(עמ' 15 לדפים שהעבירה האם )

למקרא דבריה עולה הכאב העז של האם כי בליבה מקונן הספק, כי לו היתה קוראת את היומנים שכתבה הנערה עוד בחייה, היה מותה נמנע

 

 

עד כמה מושפע רצונה של האם לחשוף את היומנים מתחושת האשם של האם ו/או נובע מאינטרס נוסף של האם, היא שאלה שאינה חפה מקושי ומכל מקום, במסגרת החלטתי זו, לא ראיתי צורך לדון בה.  

 

באשר לדין – המשפט הישראלי מכיר בזכות הפרטיות.

חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 7 שכותרתו "פרטיות וצנעת הפרט" ובס"ק (ד):-" אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו". בנוסף, חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, מגדיר בסעיף 2 לחוק פגיעה פרטיות מהי, ובס"ק (5):- "העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001".

בתי המשפט הכירו בזכותו של המת לפרטיות (ראה פסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מ"ז (5) 764; מיכאל בירנהק, "זכויות המתים וחופש החיים" עיוני משפט לא (תשס"ח-תשס"ט) 57; אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות (פרלשטיין-גינוסר בע"מ – 2003) 293-302; דן חי, ההגנה על הפרטיות בישראל (מהדורה ראשונה – מרץ 2006) 248-259; ד"ר ז' סגל, "הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת", עיוני משפט ט', (תשמ"ג-תשמ"ד) 175,18(

 לאחר שקראתי את 60 הדפים שהעבירה האם לעיוני, אני מסיקה שהנערה ביקשה שלא לחשוף את יומניה האישיים, לא בחייה ולא במותה.

מאמינה אני, כי היומנים האישיים שכתבה הנערה מגלמים את רצונה לשמירה על פרטיות, ורצונה כי פרטיותה תכובד ותשמר גם לאחר מותה, ושומה עלינו לכבד רצונה זה המהווה חלק מכבודה.
פרט לזכותה של הנערה לפרטיות ולכבוד וזכותם של ההורים להנציח את בתם, קיימים וניצבים גם זכויות של צדדים שלישיים אשר יושפעו מהחלטתי זו. פסיכולוג יח"ס מתריע על כך כי חשיפת יומני הנערה ששמה קץ לחייה, עלולה לסכן בני נוער אחרים ובמיוחד את חבריה לשכבת הלימודים אשר ישתתפו ביום האזכרה לנערה.

קראתי את היומנים ואני מוצאת כי אזהרת הפסיכולוג יש בה ממש. חלק לא מבוטל מהיומנים עוסק במוות. קיימת סכנה כי מתבגר שחווה משבר סביב נושאים שהגיל מזמן (חברים, משפחה, זהות וכו'), עלול בעת מצוקה, לחקות ולהזדהות עם הנערה שהתאבדה, ולראות בצעד זה של התאבדות אופציה לגיטימית, בעיקר לאור הפרסום שינתן להבאת דברי הנערה המנוחה, לציבור.

נאחזת אני בדברים שכתב המלומד אסא כשר:- "תמיד סיפור חייו של אדם מושפע מבני אדם אחרים, הנקלעים לתוכו או מוזמנים אליו. לעיתים קרובות, סיפור חייו של אדם אחד שזור, ביודעין או מבלי משים, בסיפור חייו של אדם אחר". [ראו אסא כשר ספר קטן על משמעות החיים 71-70 (2002)]. מטעם זה ומהחשש להשפעה השלילית של הפרסום על בני נוער נוספים, המצטרף לזכותה של הנערה לפרטיות, לא אוכל להיעתר לבקשת האם ולהתיר פרסום היומנים שמטבעם הינם אישיים.

בטרם נעילה, מבקשת אני לומר לאם כי רצונה שהנערה תמשיך להיות נוכחת במחשבות ובזכרונות, גם לאחר מותה, הוא רצון הורי מובן ומובהק. לא לחינם נכתב: "משך חיי הנצח של הבן הוא כאורך חיי הוריו" [רוביק רוזנטל, האם השכול מת? (2001)]. הנצחת הבת בלב ההורים לא תהא על דרך חשיפת יומניה אשר אלו יהיו גלויים לעיני הוריה בלבד.

בשל הנימוקים שפירטתי לעיל, ההתחקות אחר רצונה המשוער של הנערה לפרטיות, גם לאחר מותה, בהיעדר הסכמה בין ההורים, ובשל החובה לדאוג לזכותם ולטובתם של מתבגרים נוספים, אין אני מתירה את פרסום הדברים שכתבה הנערה ז"ל ביומניה

אני מתירה פרסום ההחלטה, לאחר עריכה והשמטת פרטים מזהים

 

 

ניתנה היום, י"א אדר ב תשע"א, 17 מרץ 2011, בהעדר הצדדים 

 

 

 

 

.

 

  

 

בהיותה בדמי ימיה, שמה הנערה קץ לחייה והיא בת כ- 14 וחצי שנים בלבד

הטרגדיה המרה, חשפה סכסוך סבוך וקיצון בין הוריה, אשר נחלקו גם לגבי אופן קבורתה של הנערה, הטיפול בגופה ועד לטקס האזכרה השנתי, כפי שעולה מהבקשות בהליכים הקודמים. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s