מהחרם על אריאל לחרם על ישראל


 לעתים על מנת להראות לקורא מהי כתיבה מגמתית ודמגוגית יש צורך להעלות מאמר שנכתב ולהגיב טענה אחר טענה. כך החלטתי לעשות למאמר האחרון של פרופ' מרדכי קרמניצר, איש שמאל מובהק, אשר לשכת עורכי הדין הנשלטת מזה שנים  ע"י קואליציית מרצ –  חד"ש – בל"ד ביקשה למנות לבית המשפט העליון-כוונה שסוכלה למרבה החסד. אני מתייחס לרשימה שפרסם קרמניצר  בהארץ [אלא היכן?] מחאה ועונשה

 להלן הרשימה והערותיי באדום – כמובן מדובר בהערות תמציתיות -אי אפשר להתמודד עם דמגוגיה  תמציתית באמצעות מאמר מלומד.

"התבטאויות של אמנים ומרצים בדבר חוסר נכונותם להופיע מעבר לקו הירוק הצמיחו טיעוני נגד ואיומים. מתבקשת הבהרה: אין שום דמיון בין חרם שהוטל על יהודי על ידי קהילתו לבין ההודעה "לא נופיע באריאל". החרם בגולה היה גזר דין מוות חברתי והוטל בידי הציבור כולו על יחיד. כאן מדובר במחאה של פרטים נגד מדיניות ממשלתית, ומידת פגיעתה בתושבי אריאל היא קטנה.

דווקא נכון,לא כל חרם דומה למשנהו. חרם על יחיד אינו חרם על קהילה וחרם בקהילה קטנה אינו דומה לחרם בעיר גדולה – בשימוש במונח חרם לא אמרנו עדיין כלום.

ברור שפעולת האמנים והמרצים היא בתחום החוק. אין שום חוק המחייב אזרח ישראלי לצאת אל מחוץ לשטח הריבוני של המדינה, או לעשות מעשה שיש בו משום תרומה למחיקת הקו הירוק.

 אין גם שום חוק המחייב מישהו לנסוע  מנהרייה לתל אביב מה הקשר בכלל?. האם מהותה של מחאת האמנים מתמצית באי רצונם לחצות את הקו הירוק? אם רוצים בכלל לעסוק בחוק השאלה היא האם החובה קיימת לספק שירותים לתושבים מעבר לקו הירוק, כמו למשל שירותים רפואיים, מים חשמל חינוך וכיו"ב. האם זכות האזרח לקבלת השירותים הללו מותנית בהימצאותו בתוך גבולות הקו הירוק?

 הטענה שאריאל היא יישוב חוקי מפוקפקת: המשפט הבינלאומי אוסר על מדינה ליישב את תושביה בשטח הנמצא בשליטה צבאית שלה. גם הטענה שההחלטה להקים את אריאל היתה דמוקרטית היא מפוקפקת. מה לדמוקרטיה ולמרות שישראל מטילה מחוץ לשטחה על בני אדם שאין להם כל שליטה על גורלם ונשללות מהם זכויות יסוד?

 הטענות של פרופ' קרמניצר מפוקפקות לפחות בה במידה. קיימת מחלוקת ממשית אם בכלל שטחי יו"ש הם שטח כבוש, האם אמנת ג'נבה חלה בהם והאם אמנה זו אוסרת מעבר רצוני של אזרחים לשטח הכבוש להבדיל מהעברה כפויה של אוכלוסיה. אל דאגה הפרופסור למשפטים לא יספר לכם דבר על מחלוקת זאת – למה להטריד את הקורא בזוטות. השקפת ממשלת ישראל היא שאין מדובר בשטח כבוש הגם שהוחל עליו הדין החל על שטח כזה וכמובן מערכת המשפט בישראל אינה כופרת בחוקיות ההתנחלויות – עובדה זניחה למדי בטיעוני השמאל. חוץ מזה מה הקשר בין החלטה על כיבוש אנטי דימוקרטי [לא הייתה-כבשנו כי הותקפנו ומאז אנחנו רבים מה לעשות]להחלטה להקמת אריאל?

דברי האמנים נמצאים בתחום חופש הביטוי המוגן; אחד מיסודות חופש זה הוא הזכות למחות באופן קבוצתי. ברור גם, שאין תחום מכריע מבחינת חופש הביטוי יותר מאשר ביקורת על השלטון. זה הלב של חופש הביטוי המוגן, במסגרתו רשאי אדם לבחור את האמצעי להבעת מחאתו, כל עוד הוא חוקי. אמצעי שיש בו ממד של פגיעה באנשים אחרים – גם כשהפגיעה מוגבלת – הוא אמצעי חריף, אך חריפותו אינה שוללת את חוקיותו או את הלגיטימיות המוסרית שלו, כשמתקיים יחס סביר בין השימוש בו לבין המטרה שהוא נועד להשיג. לנוכח המאמץ הממשלתי והציבורי הכביר, רב השנים והמתמיד, למחוק את הקו הירוק, הימנעות מלהופיע מעבר לו נראית כאמצעי סביר כדי להחזירו; אל התודעה הציבורית לפחות.

  אף אחד לא חלק על זכות המחאה ואפילו הזכות למחאה שתנוסח באופן מעליב ופוגע כל עוד במחאה עסקינן. השאלה היחידה אם רשאי גוף העוסק במתן שירותים להפלות ציבור כלשהו והאם גוף הנהנה ממימון ציבורי רשאי להפלות קבוצה מסוימת באוכלוסיה על רקע השקפותיה.

המבחן הממשי של המחויבות לחופש הביטוי הוא ביחס החוקי והחברתי אל סוגי ביטוי מקוממים דווקא. ברור גם, שאין להפקיד בידי השלטון את הסמכות לקבוע מה היא מחאה קבילה. זו תהא התערבות גסה בתחום חופש הביטוי.

מעניין אם הוא הייה מציין שריפת ספרי קוראן או תורה כמחאה  תרבותית לגיטימית. בענייננו השלטון אינו מתערב בתוכן המחאה הוא פשוט לא צריך לממן תיאטרון המעוניין להחרים קבוצות אוכלוסיה מסוימות. בכלל לתרבות ולאומנות אין זכות חוקית מוקנית לסבסוד ציבורי ושלילת מימון אינה פגיעה באף זכות אדם מוכרת.

נטען, כי ממשלה רשאית לשלול תמיכה כספית מפרטים או מוסדות בתגובה על פעולות מחאה מעין אלה. לטענה זו אין יסוד. כשאנשים פועלים למימוש זכות חוקית שלהם, כמו זכותם לחופש ביטוי, אין השלטון רשאי לפגוע בהם בשל כך. רק במשטרים טוטליטריים תובעים מהאזרחים להפגין הזדהות עם מדיניות ממשלתית, מעבר לדרישות החוק. רק במשטרים כאלה מתייחסים אל אמנים ומרצים כאל עובדי מדינה. העמדה של "בעל המאה הוא בעל הדעה" היא, בהקשר הזה, חיסול חופש האמנות והחופש האקדמי.

   דמגוגיה צרופה – אף אחד לא דרש מהאומנים להזדהות עם מדיניות השלטון ואף אחד לא שלל את הזכות למחאה. כל מה שנשלל מהם זו הזכות להפלות במתן שירותים-עיקרון מוכר בזכויות האדם. תיאטרון, גם אם אינו מסוסבד, אינו יכול להחליט שהוא אינו מופיע בפני ערבים או חרדים או שחורים כשם שבעל מועדון ריקודים, שאינו זוכה כלל לסבסוד, אינו יכול לאסור כניסה אליו בשל טעמים אלו. הוא הדין ביחס לחרם על תושבי אריאל

מדובר בעיוות חמור במיוחד לנוכח האפליה השלטונית בין ימין לשמאל. לימין מותר להפר את החוק ממש (למשל, חוק הפסקת ההליכים ומחיקת רישומים פליליים שנחקק ביחס למפרי החוק במאבק בהתנתקות), ואילו לשמאל המוחה מחאה לגיטימית מייחס השלטון עוינות למדינה ומאיים עליו בהסרת התמיכה.

  איזו השוואה! את מפרי החוק בעת המאבק על ההתנתקות עקרו יום אחד מביתם ושלחו אותם להיות פליטים בארצם – לאחר שנשלחו להתיישבות בחבל עזה על ידי ממשלות שמאל בעקר.העובדה שנכשלו במאבקם חרצה את גורלם לפליטות – מה יהיה גורל האומנים אם לא תישמע מחאתם הלגיטימית?

נטען, כי האמנים והמרצים מספקים תחמושת למי שקוראים להחרמת המדינה. זהו טיעון כוזב. אין דמיון בין הבעות דעה אלה ובין החרמת המדינה. מי שמעביר קו ישר ביניהן עוסק בדמוניזציה, וסופו שיתמוך בהחנקת כל ביקורת על מדיניות ממשלתית שמא תשמש את אויבי ישראל.

 היתי מזכיר בהזדמנות זאת כי שמי שעוסק בדמוניזציה הם פעילי שמאל העוסקים שנים רבות בדה הומניזציה של המתנחלים. מדובר בתהליך שיטתי של הסתה השואפת להסיט את המאבק הפוליטי הלגיטימי בהתנחלויות לאפיק של הפללת כל מתנחל באשר הוא מתנחל. מאבק זה נושא פרות ובהשראת דוברי השמאל כשטרנהל וחבריו רצח יהודים, אם הם מתנחלים מהווה,  בעיני רבים מפעילי השמאל,  מחאה לגיטימית שיש לברך עליה. דמם לא נחשב בדמים.

הגופים והאישים הפועלים באחרונה להשתקת כל עמדה שאינה לרוחם – הם המספקים נשק קטלני לאויבי ישראל. מה שבאמת מבטיח את הגברת מאמצי ההחרמה נגד ישראל הוא המשך מפעל ההתנחלות. האמנים והמרצים מבקשים להציל את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, להשיבה אל משפחת העמים וליצור סיכוי לשלום בין ישראל לפלסטינים. אפשר לחלוק על עמדתם ועל דרכם, אבל מוכרחים להתייחס אליהם כאל בני חורין ולכבד – גם אם בחריקת שיניים – את מצפונם ואת מחאתם.

 הבנתם? המחרימים הם בעצם נגד חרמות והם רק מבקשים להסיר את החרם על ישראל על ידי הסרת הגורם לו ולהשיב את ישראל למשפחת העמים. אם מחר נוחרם בגלל  שאיננו מאפשרים את זכות השיבה ליפו ולשייך מוניס מיד יפסיקו המוחים מיד את ההופעות שם על מנת שהחרם יוסר. אגב גם אם נניח שהטיעון המקושקש הזה נכון מדוע אי אפשר להסתפק במאבק פוליטי למען עקירת ההתנחלויות עם או בלי הסכם שלום?

גילוי נאות – מרדכי קרמניצר היה מתרגל שלי בפקולטה למשפטים ומוכר לי כאיש חביב ונעים הליכות, אבל המחשבה שהאיש הזה כמעט והיה לשופט בבית המשפט העליון ושכוחות רבי עוצמה דחפו שימונה למוסד זה, צריכה להדיר שינה. לא האמנים המחרימים מדאיגים אותי אלא השמאל הישראלי בכללותו שלמרות אחיזתזו המועטה בציבור המצביעים אני מייחס לו עוצמה [גם בגלל תמיכת התקשורת וחלק נכר מההון ] העולה בהרבה על כוחו האלקטוראלי האפסי. השמאל הישראלי, שארגוניו זוכים למימון נדיב מחו"ל, מהווה כיום איום אסטרטגי על המדינה וחרם האמנים על אריאל הוא רק קצה הקרחון של מערכה שיטתית המנוהלת עלך ידו. אם אינכם מאמינים לי נא חישבו מהיכן הגיע המימון לקמפיין החדש של יזמת ג'נבה "יש לך פרטנר" -מדובר במיליונים ואני לא מניח שאומני ישראל תרמו את הסכום.

 ומשהו על סבסוד האומנות

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו לם  On 10 בספטמבר 2010 at 17:47

    טפו על הסמולנים העלובי נפש.

  • iods  On 10 בספטמבר 2010 at 18:23

    מוזר, לא ראיתי במכתב השחקנים משהו לגבי סירוב להופיע בפני מתנחלים, חרדים או כל אחד אחר. הם סירבו לעבור את הגבול של מדינת ישראל ולהופיע בשטח כבוש. הטענה כאילו אין משהו פוליטי בהופעה בשטח כבוש היא טענה פוליטית בעצמה.
    תושבי אריאל מוזמנים לעשות את דרכם לתחומי מדינת ישראל הריבונית ולצפות באיזה הצגה שבא להם. השחקנים לא הטילו חרם על המתנחלים אלא על השטח שבו הם מתגוררים.
    על פי הטענה שלך, הגיוני באותה מידה לדרוש בתאטרון הבימה יופיע גם בפני קהילת היורדים בניו-יורק או טורונטו – גם הם אזרחי המדינה, ואסור לשלול מהם את הזכות להנות מהתרבות שמממנת המדינה. לא? למה? גם הם וגם המתנחלים חיים מחוץ לגבולות ישראל. כשישראל תספח את השטחים, נדבר.

  • רני  On 10 בספטמבר 2010 at 19:26

    ליעודס או מה שלא יהיה
    לא נמאס לכם מהשטויות ועוד בראש השנה. הרי בגלל שטויות צבועות צדקניות אלו כל בן אדם עם מעט שכל בקודקוד מתעב אותכם. השמאל באמת חושב שכל ישראל מטומטמים. כל נסיעה לירושלים היא מעבר לקו הירוק בשטח כבוש, כל נסיעה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים היא חציית קו ירוק בשטח כבוש, נסיעה בבקעה היא חצית כביש ירוק בשטח כבוש וכמובן כל נסיעה סביב הכינרת או בכלל עליה לרמת הגולן הן בשטח כבוש. או ירידה לים המלח היא ודאי נסיעה בשטח כבוש. כמובן שעכשיו תמציא סעיף קטן ז' 25 עמוד 27 שנסיעה של שמאלן לצורך מלחמה בכיבוש כשרה אלא אם כן נמשכה מעבר לשלוש שעות, ופרנסתו של השמאל בעצם העובדה שהיא פרנסתו היא בכלל המלחמה בכיבוש. הגנטיקה התלמודית עובדת. לך מצא לך תירוץ אחר.

  • iods  On 11 בספטמבר 2010 at 4:23

    יוד זה מספיק.
    רני יקירי, תפתח ספר היסטוריה. קמפוס האוניברסיטה העברית היה תחת ריבונות ישראלית מאז הסכמי הפסקת האש, כמובלעת. יתר על כן, מכיוון שהדרישה שלי הייתה סיפוח פורמלי של השטח, כל מה שכתבת על ירושלים והגולן לא רלוונטי – ישראל סיפחה אותן, וגם אם הסיפוח הזה הוא בעייתי, הוא לפחות סיפוח. כשישראל תספח את השטחים ותציע אזרחות שווה לכל תושביהם, לא תשמע ממני ציוץ.
    ולמה אתה מניח שאני נוסע בבקעה, או לים המלח דרך השטחים? אני לא.
    אבל אתה מוזמן להמשיך לתעב אותי להנאתך.

  • גולדבלט משה  On 11 בספטמבר 2010 at 5:01

    בכל הכבוד אם האומנים הנכבדים אינם מוכנים להופיע באריאל כי כף רגלם אינה דורכת מעבר לקו הירוק, או כל קו אחר הם היו יכולים להצהיר שלצערם הם לא יופיעו מעבר לקו הירוק ובין היתר גם באריאל פשוט מפני שהם בעיקרון לא נוסעים לשם. ברור שזה לא נושא המחאה וזו לא הייתה כוונתם.

  • iods  On 11 בספטמבר 2010 at 5:04

    אממ… אבל זה בדיוק מה שענת גוב אמרה בדיון בכנסת בנושא – שהם אינם מוכנים לעבור את הקו הירוק. היא השוותה את זה לדרישה מאדם דתי לעבוד בשבת.

  • עמית  On 11 בספטמבר 2010 at 6:55

    הדבר העיקר שבלט במה שכתבת הוא, מה שציינת כ"עובדה", שיש מחלוקת ממשית על היות יהודה ושומרון שטח כבוש. אשמח לקבל מראי מקום לטיעונים רציניים (אם זו מחלוקת ממשית, אני מניח שיש גם כמה אנשים רציניים שפרסמו ונימקו בצורה מעמיקה את עמדתם), אשר מציגים את העמדה כאילו שטחי יו"ש אינם כבושים, ומה לדעת אותם טוענים מעמדם האמיתי של שטחי יו"ש ויושביהם, הן היהודים והן הערבים.

    במלים אחרות, אני מעוניין להבין כמה ממשית היא המחלוקת על היות שטחי יו"ש שטחים כבושים.

  • גולדבלט משה  On 11 בספטמבר 2010 at 7:04

    לעמית-כשלמדתי לראשונה את הנושא -לפני כמעט 30 שנה בפקולטה למשפטים למדנו היטב את טיעוניו של פרופ' יהודה בלום ["ציון במשפט בילאומי תיפדה"]. היו גם אחרים. לצורך מבוא למבוא ראה הפרק מעמדן המשפטי של ההתנחלויות בערך התנחלויות בויקיפדיה. תוכל לעיין גם בפסק דין המיעוט של השופט אדמונד לוי בבג"ץ ישובי חבל עזה-הרוב לא עסק בכך כי הניח מראש בהסכמת שעל השטח חלים דיני התפיסה הלוחמתית

  • רני המקורי  On 12 בספטמבר 2010 at 4:49

    כמה הימין נעלב. לא יאמן.
    השמאל לא מקבל את הכיבוש.
    מעוניין שהמדינה תקבל אחריות ותספח את השטח או תוותר עליו.
    30 שנה הימין בשלטון עם הבלחה של רבין לחצי שנה. ובכל התקופה הזו הימין לא הצליח לקבל הכרעה אחת פשוטה – השטחים הם כמו כל חלק אחר של המדינה. אם יש משהו פוליטי – זה פוליטי.
    להאשים קבוצה של אנשים שלא מוכנים לקחת חלק בדבר הזה?
    השמאל משווע כבר להחלטה בעניין.
    השמאל הבל"די מעוניין בסיפוח.
    מסתבר שגם הימין – אבל בדרכו שלו.

  • מיכאל  On 5 במאי 2011 at 21:24

    אחלה פוסט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s