בגובה העיניים וגם מתחת לחגורה


ספר זיכרונות רמטכ"ל שפרש עשוי לשמש כרטיס ביקור מורחב המוצג לקראת הקריירה השנייה. עם פרסום כוונתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ להצטרף לחיים הפוליטיים, החלטתי לעיין בספרים שחוברו על ידי שני הרמטכ"לים הקודמים["בגובה העיניים" של דן חלוץ ו"דרך ארוכה קצרה" של משה יעלון] המסכמים קורותיהם עד למועד כתיבת הספר.

 בניגוד לדעה מקובלת איני סבור שמלחמת לבנון השנייה צריכה, כשלעצמה, לחסום את כניסתו של חלוץ לחיים הפוליטיים. כאשר מינה ראש הממשלה מנחם בגין את משה דיין לתפקיד שר החוץ היה זה לאחר מלחמת יום הכיפורים, בעקבותיה מעמדו הציבורי של דיין היה בשפל המדרגה. נכון, אמר בגין, היה מחדל אבל דיין הוא גם גיבור לאומי. בגין צדק -עם כל הביקורת שהייתה על דיין,לרבות בתחום האישי [גניבת עתיקות] לא היה ספק שלאיש יש מה לתרום ובעת כהונתו כשר חוץ תרם דיין תרומה ייחודית לתהליך השלום עם מצרים. השאלה האמיתית  היא האם יש לדן חלוץ כיום יכולת לתרום תרומה ממשית לחיים הציבוריים? לאחר קריאת ספרו אין לי תשובה על כך.

 בין ספרו של חלוץ לספרו של יעלון הבדלים רבים. ההבדל הראשון מתבטא כבר בשם הספר. דן חלוץ מתמקד במימד האישי – בגובה העיניים- כנראה על רקע הטענות כלפי אישיותו המתנשאת. בוגי יעלון מדבר על הדרך. ההבדל אינו מתמצה כמובן בשמות – ספרו של חלוץ מתמקד במימד האישי ונעדר ממנו ולו פרק אחד העוסק בישראל, מצוקותיה, בעיותיה המיוחדות, באני מאמין הציוני, בהצגת עמדות מדיניות ואסטרטגיות עקרוניות, עמדות בנושאים חברתיים ועוד. מי שינסה להבין מהספר מהן ההשקפות הקונקרטיות של המחבר בתחומים שונים יעלה חרס בידו – הוא אינו טורח לפרטן והקורא מתחיל לחשוד שמא אין לו השקפות כאלו.

 גם כאשר עוסקים בסוגיות בעלות משמעות מוסרית, כמו סוגיית הסרבנות הן נידונות ע"י חלוץ בהקשר האישי. כך לדוגמא קיבל חלוץ באופן קשה את מכתב הטייסים הסרבנים שהונח בלשכת מפקד חיל האוויר בספטמבר 2003, מכתב הקורא לטייסים לסרב להשתתף בתקיפות חיל האוויר במרכזי אוכלוסיה אזרחית. במקום להתמקד בביקורת נוקבת וראויה על תוכנו של המכתב בוחר הכותב לתקוף באופן אישי ומעליב שניים מהחותמים עליו – יפתח זמר ויפתח ספקטור.

 חלוץ אינו חס על יפתח זמר מפקד הטייסת הראשון שלו במלחמת יום כיפור,שלטענתו השתמט מהפיקוד  במלחמה ומהלחימה בטענה כוזבת של כאבי גב, לאחר תאונת נטישה. כן הוא תוקף אישית את תא"ל יפתח ספקטור [טייס נודע ואחד מאלופי ההפלות] שכמפקד טייסת פנטומים אחרת נמנע, לטענתו, במלחמה מלסכן את טייסיו על חשבון ביצוע קפדני של המשימות. מה הקשר בין ביקורת זו, המתייחסת למאורעות שאירעו 30 שנה קודם לכן, לבעיה שעורר מכתב הסרבנות? כיצד הדחתם של החותמים מחיל האוויר מהווה תשובה הולמת שנדרשה מאד בנסיבות העניין?. חיסול חשבונות אישי אינו מהווה מענה לטענות בעלות אופי מוסרי ומעלה חשד שמא אין למתחשבן טענות נגד קונקרטיות.

 יעלון ממעיט לתאר בספרו את הקרבות בהם נטל חלק ואת פעולותיו האישיות, כאשר הוא עושה כן הדבר נועד לשרת מטרה חיצונית, כמו את המוטו שלעתים קרובות הדרך הארוכה והקשה ביותר מתגלית לעתים קרובות גם כקצרה והנכונה, או כאשר הוא בא לתאר את מקומו הנכון של המפקד בקרב. אצל חלוץ אנו מבחינים בנקל בטייס החוזר מהקרב לספר את עלילותיו במועדון הטייסת, סיפורים מרתקים המעידים בוודאי על אומץ לב אישי ולקח כללי לקורא אין בם.

יעלון מקדיש חלקים נרחבים מספרו לתהליך השלום, להסכמי אוסלו וההתפכחות מהם, למדיניות שיש לנקוט בה בעתיד ביחס לפלשתינאים וביחס לאיראן, למאבק בשחיתות ובצירוף המסוכן של הון-שלטון-עיתון וקרבתם המסוכנת לצמרת צה"ל. הלקח מהמאורעות בהם נטל חלק הוא כללי וגם כאשר הוא מותח ביקורת נוקבת ולעתים בהחלט לא הוגנת ולא מאוזנת על אישים מסוימים ובמיוחד על מחליפו, אין זו גולשת לעלבונות אישיים. האחרון לעומת זאת אינו בוחל בכינויים כמו נחש וצבוע בהתייחסותו לקודמו.

 אגב – יעלון כותב על חלוץ שהיה מפקד חיל אוויר מצוין, שהצעיד את החייל קדימה והצטיין בלחימה בטרור ובמבצעים נוספים וכן כי תפקד היטב כסגנו. אין אנו מוצאים נדיבות דומה בצד שכנגד. "לזכותו [של יעלון] ייאמר שהיה לוחם ומפקד אך עם ישראל התברך ברבים כמותו"-זו ההערה הנדיבה ביותר שניתן למצוא בספרו של חלוץ על מי שבכל זאת עשה אי אלו דברים בטרם התמנה לרמטכ"ל.

 בשבועות האחרונים נחשפנו שוב לעובדה המצערת כי בפיקוד העליון של צה"ל קיימת מערכת יחסים עכורה מאד וכזו קיימת גם בין שר הביטחון לרמטכ"ל. אין חדש תחת השמש גם לא בעובדה שקצינים נעזרים במקדמי קריירה ביחצ"נים עיתונאים וביועצים אסטרטגיים לצורך קידום אישי.הדבר עליו יש להתפלא הוא מידת התמימות שבכל זאת קיימת עדין בציבור בכל הנוגע להתנהלות הקצונה הבכירה.

  אנו עדים להשחתת צה"ל על ידי המערכות הפוליטיות התקשורתיות והעסקיות בתהליך ממושך ועקבי. בספרו מקדיש יעלון חלקים נרחבים לבעיה זו בעוד חלוץ פוטר אותה, כדרכו, ללא תשובה עניינית, בהכחשת כל מעורבות אישית ובהטחת עלבונות ביעלון. נראה שבוגי צדק בוויכוח העקרוני. משהו רע קורה בצמרת צה"ל ומדובר בתהליך הנמשך כבר שנים רבות.

 האלוף שמואל גונן [גורודיש ] אמר לאחר מלחמת יום כיפור שאחוות הלוחמים מסתיימת בדרג שכבר אינו יורה. אין אנו זקוקים לאחוות לוחמים בפיקוד העליון של צה"ל, אלא לבגרות אחריות והכרה בכך שכל אחד המשרת בצבא משרת משהו שהוא הרבה מעבר לאמביציות הפרטיות שלו. אם הציבור לא יהיה משוכנע בכך, "האם העברייה" לא תרצה להפקיד את שלום ילדיה בידי מפקדים שאינם ראויים לכך-אל תזלזלו באם העברייה. היא כבר הוכיחה שיש לה עוצמה בעלת משמעות אסטרטגית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני כהן: קשה לי להתפעל מבוגי  On 23 באוגוסט 2010 at 22:21

    בוגי יעלון בפועל מחזיק בית במכבים-רעות לא רחוק ממקום העבודה בכנסת.
    לדעתי מדובר באדם שאחראי על דיכוי של עם אחר, והמשך הכיבוש במיוחד בתמיכה של המשך מפעל הגזל של התתנחלויות. גם בתחום של יחסי עבודה הוא כנראה לצד בעלי ההון והמעסיקים כמו ביבי-ברק, וציפי שמעודדת מהיציא את הממשלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s