למה שדוד גרוסמן לא יפרש את המונדיאל


קשה ,קשה להיות פרשן כדורגל. אפילו לפרש לצופה מה מתחולל על המגרש,לנגד עיניו ממש, יכול להתגלות כעיסוק מסוכן. בעוד הפרשן מסביר על חוסר הדמיון בהתקפה ומדוע יש לשנות טקטיקה ולהחליף שחקן וכבר מבקיעה הקבוצה חסרת הדמיון שער. לאחר מחצית אחת בה ברזיל חזרה להיות ברזיל היצירתית המופלאה של פעם היא נוחלת תבוסה ונעלמת. או שהפרשנים לא מבינים כלום, או שהמציאות –גם זו שעל כר הדשא מסרבת להתיישר על פי דעתם – זה לא ממש משנה.

בטוח הרבה יותר להיות פרשן פוליטי –אינך אפילו צריך להתיימר לצפות את העתיד להתרחש כדי להציע הצעות מרחיקות לכת.הנה הסופר דוד גרוסמן שהכשרתו לפרשנות פוליטית מקבילה כנראה להכשרתי לפרש משחק כדורגל, פורש את הצעתו למו"מ מקיף עם החמאס במאמר רב רושם בהארץ וקורא לנו להניח על השולחן ""הצעה להסכם-הבנות שיכלול הפסקת אש מוחלטת, הפסקת כל פעולות הטרור מעזה והסרת המצור עליה. הסכם, שהסוגיה של גלעד שליט ואסירי החמאס תהיה רק סעיף אחד מתוכו, סעיף שייושם ראשון, מיד עם פתיחת המשא ומתן"

ואיזו ישועה יביא הצעד הזה ומה הבשורה שתצא לעם היושב בציון מנקיטתו? –מסביר לנו הסופר הדגול " אולי יתגלה שמשא ומתן עם החמאס לקראת הסדר כלשהו, דווקא ידרבן את אנשי הרשות להחיש מצדם את תהליך השלום עם ישראל? ואולי תיווצר דינמיקה שתתניע תהליך של פיוס ביחסים שבין שני חלקי העם הפלסטיני העוינים זה לזה, תהליך שבלעדיו לא יושג אף הסדר שלום יציב, גם לא עם אבו מאזן ואנשיו"

אולי? ואולי לא? אולי דווקא המו"מ הנפרד עם החמאס יפריד בין חלקי העם הפלשתינאי? [כך רשעים כמוני משום מה נוטים להאמין ולכן הם לא פוסלים עקרונית את רעיון המו"מ הנפרד עם החמאס] אולי הוא ייתן גושפנקא בינלאומית לפירוד במחנה הפלשתינאי?  אולי מו"מ כזה יתן לחמאס אמצעי להבהיר לפלשתינאים שאין שום סיבה לשאת ולתת על הסדר שלום ומוטב להשיג הישגים במו"מ להפסקת אש זמנית? [כפי שמציע בעצם גרוסמן]. אמנם גם רשעים כמוני סבורים שהדיבורים על הסדר קבע הם הבל ורעות רוח לעת הזאת, אבל האמינו לי שגרוסמן אינו סבור כך ואינו חותר לפצל את העם הפלשתינאי, או להמיר את התקווה לשלום בתקווה להפסקת אש זמנית..

בקיצור סופר נכבד כדאי להיות זהירים יותר בתחזיות וכאשר כל מה שאתה יכול להציע הוא "אולי" – כדאי לא לפרוש את האולי בכותרת ראשית צעקנית. אם אין בשורה אין טעם לבשר אותה. רצוי גם להיות זהירים בהשוואות היסטוריות. ההעזה המדינית שביזמת אוסלו אינה זכורה לעם בציון כהצלחה מופלאה כל כך – לא כדאי להשתמש בדוגמא הזאת דווקא על מנת להניע אותנו לפעולה נמהרת.

ברל כצנלסון נשא פעם דברים בזכות המבוכה ובגנות הטיח. ישנם זמנים שהזהירות היא הצעד הנכון ביותר, הספקנות היא הכרח והליכה זהירה של עקב בצד אגודל מבטיחה תוצאות טובות יותר, או אסונות קטנים יותר, מאשר יזמות ראוותניות המתנפצות אל סלע המציאות המרה בה אף צד אינו חזק כדי להגיע להסכם וכל צד חזק דיו על מנת לטרפד אותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיקי  On 7 ביולי 2010 at 21:13

    חח.. יפה. אף פעם לא הבנתי את הנטייה המשונה הזו לתת ביטוי פומבי לדעתם של סופרים. למי אכפת מה חושב דוד גרוסמן? למה דעתו טובה יותר מדעתו של המוסכניק (המאוד מוכשר אגב) שלי?

  • חנוך גיסר  On 8 ביולי 2010 at 4:57

    אני תמיד בעד זכות המבוכה.
    לעומת זאת אני לגמרי נגד הדשדוש במקום רק כדי להעביר את הזמן וכתחליף ליוזמה כלשהי.

  • אורח  On 8 ביולי 2010 at 7:55

    ואני שואל מדוע לא יעבור הכותב לפרש את המונדיאל? הרי גם הוא עוסק בפרשנות פוליטית

  • משה גולדבלט  On 8 ביולי 2010 at 9:36

    הכותב בדרך כלל מדיר עצמו ממתן עצות אופרטיביות, הוא אדם פרטי לחלוטין והוא אינו טוען למעמד מיוחד ואיש אינו נותן לו מעמד כזה-אפילו לא מעמד של פרשן. אגב אני מכביר פרשנות פרטית שלי על האומללים שמסביב והיא שווה לכל פרשנות חבבנית אחרת-כלומר לא שווה הרבה

    אני עויין את למעמד לו זוכים משום מה הסופרים כשהם נוטשים את עיסוקם ועוברים לאקטואליה. לו היה כותב את המאמר של גרוסמן פרופ' למתמטיקה הוא לא היה זוכה לכל תהודה מיוחדת . אני נטפל לגרוסמן כי די נמאס לי מההילה לה זוכים דעות סופרים. אני נטפל לגרוסמן כי הוא מציע אופציה פוליטית בעייתית מעמדה של מוכיח בשער את המדינה שאינה פורצת קיפאון [הנהגה חלולה] לו היה מעלה רשימה שגרתית ובההרהורי כפירה על אי הנכונות לדון עם החמאס-לא הייתי עוסק בו כלל.

  • משה גולדבלט  On 8 ביולי 2010 at 9:37

    התכוונתי לעיל לפרשנות שלי למשחקי הכדורגל שאינה שווה הרבה כמו שהרשנות המקצועית לא שווה במיוחד-אם נודה על האמת

  • יהודי גרמני  On 10 ביולי 2010 at 17:31

    פשוט מאוד, בחברות מערביות משכילות נחשבים סופרים לעתים קרובות לאנשי רוח ועילית אינטלקטואלית. החברה מעריכה מה שיש להם להגיד.

    ובאופן פרטני, דויד גרוסמן בא מהאקטואליה. אם אני לא טועה אחד הספרים הראשונים שלו היה "הזמן הצהוב" – ספר פוליטי לחלוטין ומשמעותי ביותר.
    והוא כותב מעולה.

    ואגב, התפרסמה ממש לפני כמה ימים כתבת ראיון מקיפה ופוליטית (NRG) עם פרופסור ישראל אומן, מתמטיקאי זוכה פרס נובל (וימני מוחלט). בהחלט מענין.

    עושה רושם שאתה מעדיף את הפרשנויות המבריקות של הגאונים ברק את ביבי והחברים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s