שברון הלב אינו עילה לתביעה


. ד.התאהבה בנ. בתחילה הסתיר ממנה אהובה כי הנו ערבי, אך בהמשך גילה לה עובדה זו והגילוי לא פגם באהבתה אליו. מה שפגע בד. הייתה התנהגותו של נ. כלפיה שהייתה מתעמרת באופן שיטתי וכללה גילויי  קנאה חולנית, איומים בניתוק הקשר, מניעת קשרים חברתיים, עלבונות, מעקבים וכל מה שמאפיין מערכת יחסים אובססיבית ופתולוגית . גם לד. היה חלק בהיווצרות מערכת יחסים חולנית זו אך הוברר שהיא הייתה הצד החלש במערכת היחסים וללא ספק קורבנה. 

בשלב מסוים ניתק נ. את היחסים ביניהם ונישא לאחרת מותיר את ד. פגועה קשות. קשה לומר אם נפגעה יותר ממערכת היחסים המשפילה, או מהנטישה והפרידה אבל בברור תביעת הנזיקין [ת.א 4007/05 בבית משפט השלום בבאר שבע] שהוגשה על ידי ד. כנגד נ. הובהר כי מדובר בפגיעה נפשית המתבטאת בנכות משמעותית במישור הנפשי. בית המשפט שדן בתביעה, בעקבות חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו, העמיד את נכותה הנפשית בשיעור 20% נכות כשרובה המכריע של הנכות -15% נזקפו על חשבון התנהגותו המתעמרת של נ. תמיד נשמע הדבר מוזר כשמודדים שברון לב דיכאון וחרדה באחוזי נכות-כך מתנהל משפט הנזיקין.

אף על פי כן נדחתה תביעת הנזיקין של ד. לא מפני שלא נגרם לה נזק, אלא מפני שנזק זה אינו בר פיצוי להשקפת בית המשפט המעוגנת במסורת המשפטית. בית משפט השלום קבע כי לא ניתן להגדיר התנהגות מילולית זדונית ומתעמרת כהתנהגות רשלנית וכי אין עילת תביעה אחרת בדין שתאפשר לד. לתבוע. העילה היחידה האפשרית היא עילת תביעה על פי סעיף 35 פקודת הנזיקין המגדיר את עוולת הרשלנות וזו בדרך כלל לא פורשה ככוללת מעשים זדוניים. כך למשל אדם שהוכה במתכוון אינו תובע את חברו בשל מעשה רשלני כי אם בעוולת תקיפה.

אפשר להטיל ספק בהנמקת בית המשפט התנהגותו של נ. הגם שהייתה מתעללת ופוגענית לא כוונה בהכרח גרום נזק לד. ולכן ספק אם ניתן לכנות את מעשיו והתנהגותו הבלתי סבירה בעליל משום התנהגות זדונית שאינה מכוסה על ידי עוולת הרשלנות. ניתן גם לחלוק על ההלכה לפיה רשלנות אינה כוללת מעשי זדון – שאלה זו נמצאת במחלוקת בעולם המשפט.

 מאידך ניתן להבין את קביעת בית המשפט דרך סוגיית השפיטות. לא רק בתחום הציבורי פוליטי מצויות סוגיות בהן למשפט אין רצון להתערב ולהעניק סעד. גם מערכות יחסים בין בני אדם מצויות במתחם שהמשפט מבקש להדיר עצמו מהן. 

המשפט מנסה ככול הניתן שלא להעניק סעדים בשל מערכות יחסים פוגעניות משום הנחה מוקדמת שהמשפט אינו הכלי המתאים לעסוק בהן ובית המשפט אינו המקום הנכון לבירורן של מחלוקות כאלו. קיים חשש להצפת מערכת המשפט בתביעות וכן חשש לתביעות שווא. למעשה המשפט מונע מהקורבן סעד ועזרה מטעמים של מדיניות שיפוטית וכאן הגבולות יהיו תמיד מטושטשים,נתונים לוויכוח ולשינוי עם השינוי בהשקפה החברתית.

 בדרך כלל על מנת שהתנהגות מילולית של אדם כלפי חברו תעניק זכות תביעה יש צורך בהוראה חוקית מיוחדת כמו חוק איסור לשון הרע והחוק למניעת הטרדה מינית. התוצאה המוזרה היא שעובדת הנתונה ליחס מתעמר ומשפיל מצד מעבידה ספק אם יש לה זכות תביעה, מעבר לזכותה להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים בחלק מהמקרים. לעומת זאת עובדת שהיחס אליה טוב בהרבה, אך המוטרדת מינית [ודי ביותר מהצעה אחת בעלת אופי מיני על מנת להקנות זכות תביעה לעובדת] זכאית לתבוע מאחר שהחוק בחר להעניק לה עילת תביעה – מי אמר שהמשפט מבוסס על הגיון?.
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On 15 בינואר 2010 at 13:14

    זה מקרה משפטי מאלף. רק שלא הבנתי מה הקשר בינו ובין העובדה שנ' הוא ערבי.

    זה טקסט שיצטרכו לקרוא בעתיד כדי לראות כמה שהגזענות הגלויה התשלטה על כל שיח (גם השולי ביותר) בישראל של 2010, בלי שמישהו יטרח להגיב אליה או להלחם בה.

  • גולדלבט משה  On 15 בינואר 2010 at 15:49

    פשוט תימצתי את פסק הדין-בתחילת הקשר במשך מספר חודשים נ. העלים את זהותו הלאומית-היא עודמת ברקע ולכן חשוב להדגיש כי לא היא שגרמה לפגיעה-לא צריך לחפש גזענות במקום בו באמת היא לא קיימת והיא לא הנושא

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s