עורך הדין של הממשלה ולא יותר מכך

 
כשסיימתי את לימודי המשפטים ידעתי כי בפועל מעמד היועץ המשפטי לממשה הוא כה רם ונישא עד שלמעשה לא ניתן להגיש נגדו עתירה לבג"ץ בשל החלטתו להעמיד או לא להעמיד לדין חשוד, אלא אם מוכח שהיועץ פעל בחוסר תום לב ממש – משימה בלתי אפשרית. שינוי דרמטי חולל מי שהיה היועץ המשפטי, השופט ברק, בהשפעתו החל בית המשפט לבקר יותר את שיקול הדעת של היועץ המשפטי ואת סבירות החלטותיו.
 
גם התפתחות זו לא שינתה את התמונה הכוללת והיא ריכוז סמכויות חסר תקדים בידי אדם אחד, שהוא האיש הקובע את הנורמות המשפטיות עבור משרדי הממשלה, האיש הקובע אם כל פעולות הממשלה עומדות במבחן החוקיות ובנוסף אחראי על מנגנון התביעה הכללית.
 
יועץ משפטי לממשלה יכול בנקל לערער כל ממשלה בישראל על ידי מתן הוראה לחקור כל חשד, אפילו אבסורדי, המוטח בשר כלשהו, הוא יכול למנוע  מינויים  בטענות חוקיות ואפילו בשל התבטאות של מועמד לתפקיד. הוא יכול לכפות על הממשלה מדיניות באיום שאם לא תשעה לעצתו החייבת הוא לא יגן על עמדתה בבג"ץ וכמובן בידיו ההחלטה אם להגיש כתב אישום אם לאו, נגד כל אדם ובמיוחד נגד כל שר נשיא  וראש ממשלה מכהן.יש בתפקידו איום שאין לזלזל בו על הרשויות הנבחרות על ידי העם.
 
מדובר בשררה אדירה ואף שהיא מופעלת בדרך כלל בדרך מוסדית מתנקזות כל ההחלטות החשובות בידי אדם אחד. כוח בלתי מוגבל זה טעון ריסון, אך לא על כך באתי לכתוב, אלא על רעה חולה אחרת המאיימת בפועל על זכויות האזרח שלנו. אופייני הדבר שחכמי משפט ואקדמיה שדבר אין להם עם העולם הממשי  לא זו בלבד שלא עמדו על רעה זו, אלא חלקם פועלים כמיטב יכולתם להנציחה.
 
הרעה החולה היא המעמד היוקרתי המיוחד, שאינו מוגדר בחוק ושאין לו ביטוי מחייב ומוגדר גם בהלכה הכתובה,ומכוח מעמד זה היועץ המשפטי לממשלה מוחזק כנאמן שלטון החוק המופקד על ההתנהלות התקינה של משרדי הממשלה. פועל יוצא ממעמד זה הוא שהארגון שהיועץ עומד בראשו ובראש ובראשונה פרקליטות המדינה ופרקליטויות המחוזות, ממלאים תחת פיקוחו את אותו תפקיד עצמו וזכאים לכן ליהנות מאותה יוקרה המעמידה אותם מעל לכל חשד.
 
אם תרצו לדעת מדוע כמעט כל כתבי האישום מסתיימים בהרשעות, מדוע כמעט כל העתירות המנהליות והעתירות לבג"ץ המתבררות לגופן נדחות, מדוע מנהלת המדינה הליכים אזרחיים בדרך המקוממת ביותר ומתנערת מכל אחריות גם במקרים בהם אחריות המדינה ברורה על פניה, תוכלו למצוא את האשם העיקרי במעמד היקרתי המיוחד שהוענק למוסד היועץ המשפטי ואשר מוקרן על כלל מערכת הפרקליטות והייצוג המשפטי. מעמד שבתי המשפט מאמצים אותו כמובן מאליו.
 
פה ושם אנו שומעים על חריקות תמוהות שמתגלות. פרקליטה המדריכה חקירה מדליפה חומר חסוי, פרקליטה המנהלת תיק אונס שוכחת להעביר להגנה מזכר לפיה המתלוננת מסרה שאינה בטוחה בכלל שהיה אונס. פה ושם נעלמות הנחיות ונעלמות ראיות שמתגלות במועד הנכון. לעתים מתגלות האזנות סתר שלא דווח עליהן. פה ושם מושלם חסר בראיות על ידי מזכרים מוזמנים. לא אחת גם מתברר שהצהרות שהוצהרו בפני בית המשפט ואשר התקבלו כמהימנות ללא בדיקה, רק בשל מעמדו המיוחד של הפרקליט המייצג כנאמן שלטון החוק ובית המשפט, הן חסרות שחר.
 
אלו המתמודדים עם המערכת יודעים כי אין לייחס לה מהוגנות ומעמד החורגים מגדר הרגיל והמקובל. הם גם יודעים כי רק אם תוסר מעל מייצגי המדינה ההילה המיותרת של נאמני שלטון החוק ,יזכה האזרח לדיון בתנאים הוגנים יותר ושוויוניים יותר. גם כך קשה מאד לאזרח לזכות לצדק כאשר הוא מתמודד מול מערכות ממוסדות. לרבים מהשופטים יש העדפה ברורה למוסדות ורבים מהם באו מהשירות הציבורי. בקיצור מי שזכויות האדם והאזרח יקרות לליבו ישאף בראש ובראשונה להסיר את חזקת האמינות המיוחדת של נציגי הממשלה, חזקה שקשה מאד לסתור אותה.
 
אמור מעתה –היועץ המשפטי ושלוחיו הם עורכי הדין של הממשלה. ככאלו אנו מצפים שיפעלו במקצועיות וביושר וידריכו את הממשלה בפעולותיה. המלצותיהם צריכות בדרך כלל להנחות, אך כאשר הממשלה או נושאי תפקידים בכירים נבחרים סבורים שהן נוגדות את האינטרס הציבורי, יש לאפשר בחינתן מחדש ואף דחייתן. כך גם על בתי המשפט להתייחס להצהרות  ולטענות היועץ המשפטי ושלוחיו הטוענים בפניהם בהליכים השונים. חזקת התקינות החוקית של החלטות היועץ המוקרנת על כלל המערכת היא האויב הגדול ביותר של עשיית משפט צדק ללא משוא פנים.