בית הכנסת וחדר האוכל הקיבוצי


חזרנו מחמישה ימי נופש בצפון והפעם בחרנו סתם כך בקיבוץ דפנה, המשכיר חדרי אירוח וארוחת בוקר. קיבלנו חדר משפחתי "משודרג". ארוחת הבוקר בסיסית מאד והמחיר יחסית לתמורה גבוה – מאחר ואיני מבקר מקומות נופש ומעדיף לא למדרג, לא אתעכב כאן.

 
דפנה לגבי היא גם שם ממהדורות החדשות בשנות השישים, קודם למלחמת ששת הימים. מהדורות המספרות על הפגזות הסורים על דן, דפנה, שאר ישוב ושאר יישובי הסביבה. ילדים במקלטים, חיל האוויר תוקף ברמה הסורית, מיגים מופלים ואיום בהטיית מקורות הירדן. דפנה היא גם הכפכפים שנעלתי שנים רבות והיא המקום שעוברים לידו בשירות צבאי בדרך לרמה, לחרמון ולהר דוב ובחזרה הביתה.
 
 מבקרים לא מעטים מבקרים היום בצפון, שמורות הבנייאס, תל דן ונחל שניר זוכות למבקרים רבים, ברובם דתיים ורובם של אלו חובשי כיפות סרוגות. עם ישראל ברובו מעדיף לכלול הכול בחבילה אחת באנטליה ובמקומות דומים בחו"ל.

חדרי הנופש נמצאים בחלק הישן של הקיבוץ, ליד חדר האוכל ומבני ציבור נוספים. חדר האוכל נטוש וסגור על מנעול ונכר שאינו משמש אפילו לאספות חברים. מבנים רבים ששמשו לצורך ציבורי כזה או אחר נטושים. רובם של השוהים בחדרי האירוח הם דתיים, אך איש לא חשב שכדאי להכשיר עבורם בית כנסת, וכך מצאתי  בוקר אחד מניין מתפללים  מתפלל,בהיעדר בית כנסת, סמוך לחדרי על הדשא.

 לעומת זאת על אחד המבנים  הנטושים בקיבוץ עדיין מתנוסס שלט על תערוכת נוסטלגיה משנת 1989 שנה בה חגג הקיבוץ, מראשוני יישובי חומה ומגדל, יובל שנים. עשרים שנה חלפו מאז, כבר אין למעשה קיבוץ אבל השלט עדיין שם. בגן ילדים סמוך עומד לו שלד מטוס קרב משנות השישים [מיסטר כנראה-לא בטוח] המטוס הישן, כמו הקיבוץ הישן, שוב לא ימריאו.

עצוב לראות חדר אוכל סגור וקשה שלא להרהר כי המקום/המוסד שהיה הלב הפועם של ההווי הקיבוצי מקום המפגש, האספה והריקודים של פעם נעלם ב"קיבוץ המתחדש" [כינוי מוזר למוסד שעבר למעשה ובטל מן העולם ברוב הקיבוצים שהתיישנו]. לעומת זאת המניין העתיק לו נזקקים יהודים שלוש פעמים ביום לתפילה אינו מראה סימני דעיכה.מי שרוצה להסיק מסקנות שייעשה זאת על אחריותו. 
 
הייתי מציע לקיבוצים החילוניים לייסד בתי כנסת חילוניים, אולי בכך הם ישיבו לעצמן חלק מהיחד שאבד להם ומתחושת הקהילה ששוב איננה קיימת. כבר אין מדברים כיום על ערכי שיתוף ושוויון ואולי הגיע העת לדברעל ערכי קהילה ועל שיתוף תרבותי לפחות? ואפיל על חזרה מסוימת למקורות? – כמי שאינו נמנה על החברה הקיבוצית לא לי להשיא עצות, מה גם שההתנגדות להחדרת מוסד כמו בית הכנסת לחברי קיבוצים חילוניים המבקשים להדק הקשר עם המסורת, הפכה לתוכן בפני עצמו בכמה קיבוצים שאיבדו כל תוכן חיובי אחר. פעם הוגדר הקיבוץ כניסיון שלא נכשל-כיום ניתן לדבר על חלום ושברו.

 

רציתי לצרף תמונות נוספות לפוסט אבל משום מה הן אינן עולות. כבר זמן אני מנסה להבין איך עובדת השיטה ולא מצליח.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיקם דשא  On 7 באוגוסט 2009 at 15:24

    אכן קורע לב. בכל פעם שאני מגיע לקיבוץ בו גדלתי, רואה את בתי הילדים הנטושים ואת התאילנדים שמחליפים את בני המשק בעבודת השדה אני מתכווץ.

  • חנוך גיסר  On 7 באוגוסט 2009 at 17:57

    שהייתי חבר בו (השם שמור במערכת האישית שלי בגלל הבושה על ההפרטה האכזרית שהוא עבר) נבנה בית כנסת כבר בתחילת שנות השבעים, עקב דרישה של קבוצת חברים.

    לעומת ההתאבדות הקולקטיבית של התנועה הקיבוצית ככלל – בולטים סיפוריהם של קיבותים בודדים שבחרו להישאר שיתופיים.
    בשבוע שעבר הוצג בטלביזיה קיבוץ כזה, סאסא שמו, שלמרות שהמפעל שלו הביא לעושר של מאות מיליוני דולרים לאחרונה – נשמרת בו השוויוניות הישנה.
    רחב ליבי לאור שביב התקווה לשמירת הגחלת ואולי אף לאפשרות התרחבותו של הזרם השיתופי הזה.

  • גולדלבט משה  On 7 באוגוסט 2009 at 18:21

    יש המתנגדים בחריפות להחדרת בית כנסת לקיבוץ חילוני
    ראהhttp://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3684243,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s