תסמונת השמאל המוכה


 מתברר שלא היו לה לנעמה כרמי הפתעות גדולות מהכינוס האקדמי באוניברסיטת יורק אליו הוזמנה. כרמי, המגדירה עצמה כשייכת לשמאל הציוני, פסעה למלכודת, אותה תיארה היטב, בעיניים פקוחות. קראתי בעניין עצום את חוויותיה מהכנס "האקדמי" שלכאורה נועד ללבן מתוך יישוב דעת אקדמי צונן את סוגיית הפיתרון הרצוי לסכסוך בין היהודים לערבים בפלסטין הכבושה על ידי הקולוניאליסטים הציוניים הגזעניים. בעצם אם היו לכותבת הפתעות הן לא נגעו כלל ועיקר לתוכן הדברים אלא כדבריה:

את האווירה שנוצרה בכנס לא תיארתי לעצמי בחלומותי הגרועים ביותר. היתה זאת אווירה שעמדה בניגוד מוחלט לרעיון האקדמי. בד בבד עם התפארות באי-כניעה (בצדק) להשתקה מבחוץ, הפעילו בכנס עצמו שיטות אלימות של השתקה כלפי פנים. נוצרה וטופחה בו אווירה עוינת כלפי בעלי דעות אחרות בכלל, ויהודים-ישראלים שהשתתפו בו המזהים עצמם כציונים בפרט. כל מי שלא היה שותף לאג'נדה הקיצונית דלעיל, כל מי שניסה לטעון אחרת או להציג זווית שונה – תויג מיד כגזען 

הכנס מתברר היה חוויה קשה ואני מקווה בכל ליבי שהיו לכותבת אי אלו חוויות מתקנות בנסיעתה, אבחנותיה הענייניות קשות ואינן נוסכות תקווה.

  " כל זה איננו משנה כהוא זה את עמדותיי היסודיות. נגד הגזענות הקיימת בחברה הישראלית, ובעיקר התנגדות נחרצת לכיבוש ולמנגנון עוולותיו כבר מזמן אני מכירה היטב בכך שסיום הכיבוש לא יסיים כלל את הדרישות הפלסטיניות ולא את הקונפליקט עצמו. וכשלעצמי, אין לי שום סיבה בנסיבות אלה לוותר על הריבונות המדינית ליהודים מרצוני הטוב. לו הייתי הימין הישראלי, הייתי מממנת לאנשי השמאל הציוני שעדיין מטפחים תקוות את הנסיעות לכנסים האלה, כדי שיתפכחו. סוג של טיפול בהלם"

  כאן דרכינו נפרדות – אם ברור לכותבת, כפי הדברים ברורים לכל בר דעת, כי סיום הכיבוש אין משמעו סיום הסכסוך ואין משמעו ויתור על הדרישות הפלשתינאיות, שקבלתן היא ערובה להשמדת מדינת ישראל,  נבצר מבינתי כיצד היא עדיין עומדת על דעתה שיש לסיים את הכיבוש, אלא אם כן דנים בכיבוש כסוגיה של הפרת זכויות אדם ולא כסוגיה פוליטית, ביטחונית וקיומית ראשונה במעלה עבורנו.

 נניח בצד את הויכוח המשפטי אם אכן שליטתנו בארץ ישראל יכולה להיחשב כיבוש, נתעלם גם מהקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, עדיין בסופו של יום כשנבוא לבחון את העובדות הריאליות לא נוכל להכחיש שסיום הכיבוש ללא הסדר משביע רצון משמעו נטילת סיכונים קיומיים שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו.

"מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות את הייאוש הגדול היא העובדה הפשוטה, החותכת שאין לנו לאן ללכת" כתב דוד אבידן. מה שמצדיק יותר מכל את הכיבוש ועוולותיו, את המחסומים המייאשים ,את המעצרים וחיפושי הנשק, את המאמץ האינסופי להשיג מידע ולסכל מזימות פיגוע, הוא העובדה הפשוטה והחותכת שאין לנו אלטרנטיבה.

 הצורך לשלוט בעם אחר שאינו רוצה בנו ובשלטוננו הוא צורך מעיק ובוודאי משחית ומייאש אך כל עוד לא מוצעת לנו אלטרנטיבה אמיתית הכיבוש יימשך והוא עלול להיות ישיר ובוטה מבעבר,אבל ניתן לקוות שנזכה לתקופת רגיעה ארוכה בה יתאפשרו חיים ככול הניתן נורמאליים הסרת המחסומים  בימים האחרונים כרוכה בוודאי בסיכון חמור, אך יש לקבל על עצמנו סיכון זה ,אם נצליח, תשתפר בהרבה איכות החיים של הפלשתינאים בגדה. 

יש לי לעתים הרגשה שעלינו לסיים חד צדדית את הכיבוש כמו בעזה ועם תוצאות דומות, או חמורות יותר רק כדי שנגלה לתושבי המרכז מה משמעות הדבר מבחינה ביטחונית. כמה רקטות גראד על נתב"ג יהוו אף הן סוג של טיפול בהלם לפעילי "שמאל", במיוחד אם לא ניתן יהיה בגללן להמריא בנוחות לכינוסים אקדמיים בחו"ל.

למרבה הצער בניגוד לאלו שאינם נושאים באחריות,מקבלי ההחלטות חייבים להיות זהירים הרבה יותר.לא נוכל כעת להסיר את הכיבוש, אבל אם נצליח לנרמל את החיים בגדה, תוך שמירה על הביטחון זה יהיה הישג חשוב ביותר. עלינו לפקח על פעולות כוחות הביטחון, באהבה ולא מתוך רצון להוקיעם, כי אם מחמת הצורך לרסנם ופסק הדין מהיום בעניין המג"ד והחייל מנעלין נראה לי נכון על אף הביקורת הקשה. 

מכל מקום עלי לחלוק על הכותבת בנקודה נוספת. גם אם נממן לפעילי השמאל הציוני נסיעה לכינוסים אלו לצורך טיפול בהלם הדבר לא יעזור. הם יחזרו משם רדופי רגשות אשמה ויכפילו את ביקורתם כלפי מדינת ישראל. מדובר בתסמונת דומה באופייה לתסמונת האישה המוכה ,שמוצאת אינספור נימוקים להצדיק עליה את הדין.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלדד  On 1 ביולי 2009 at 19:22

    פה באתר ובין המשובחות בין כותבי הדעות בישראל בכלל. אתה בין הבודדים שמסוגלים לכתוב לגופו של עניין ולא לגופה של אג'נדה. כלומר, אני לא תמים לחשוב שאתה לחלוטין מנותק מן האג'נדה כשאתה טוען, אבל אתה מסוגל להרחיק מן האג'נדה עד כדי אוביקטיביות מסוימת ולטעון לגופן של עובדות. זה יפה. גם ההתפרצויות הלא מבוקרות שלך מדי פעם, חביבות עלי משום שהן מכוונות לכך שאתה לא דופק חשבון לאף אחד ואינך לוקח עצמך ברצינות יתרה. לאמור, בניגוד לכמה מהקולגות שלך באתר זה, אתה לא פוץ.

  • אזרח.  On 1 ביולי 2009 at 19:35

    The chickens are coming home to roost.
    ישראל משלמת את מחיר ההתעמרות ,הניצול ,הגזל וההרג בפ'לסטינים.כך התחיל המאבק נגד האפרטהייד שהיה בדרום אפריקה.טיפין טיפין,עד שהמאבק הפך לנחשול.צדקנות עצמית לא תעזור.יואב קרני כתב יפה על כך.
    http://www.notes.co.il/karny/52703.asp

    http://www.notes.co.il/karny/808.asp

    http://www.notes.co.il/karny/33276.asp

    http://www.notes.co.il/karny/9725.asp?p=3

    http://eyalniv.wordpress.com/2009/02/07/boycott/

    היכונו, הולכים לבידוד.

    באשר ל"הסרת" המחסומים,כדאי לקרוא על הנושא,כאן:

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=1106724

    אם ישראל רוצה למנוע את הנחשול המתקרב ובא,יש ללמוד את הלקח מדרום אפריקה ולעשות שינוי אמיתי.

  • גולדלבט משה  On 1 ביולי 2009 at 19:48

    באשר לאיום בבידוד,בהסדר כפוי וכיו"ב הייתי מציע להיזהר בתחזיות. אני שומע אותן מ1967 ולמדתי להיות חשדן.

    באשר למחסומים אני שותף לתקווה שהם יוסרו בהדרגה ושלא תקרה מפולת בטחונית עקב הסרתם-זה סיכון רציני שצריך לקחת-אבל בל נשלה את עצמנו שלא מדובר בסיכון

    באשר לאנלוגיות לדרום אפריקה וכיו"ב צר לי אבל אני סבור שבהבל יסודן

  • ניר  On 1 ביולי 2009 at 20:41

    אולי הולכים לבידוד (לא פשוט, לצערך – אתה חושב שהעולם יוותר על המעבדים של אינטל, או הצ'יפים שבאייפוד ובבלו ריי? ישראל כבר לא נגמרת בתפוזים), אבל לא מסיבה אמיתית להחרים את ישראל כמו בזכות המסירות וההתמדה של פעילים כמוך וכמו איל ניב.

    לו היית טורח לקרוא את הלינקים שאתה מביא, אני חושב שהיית מגלה שיואב קרני טוען שרוב הבקורת אינה לגיטימית ופרופוציונלית בהשוואה למציאות בשטח, ואפילו הגברת מדה מארקר לא טוענת שלא הוסרו המחסומים, אלא ש"התשתית עדיין קיימת בשטח". וואלה. אולי כי לא הגיע השלום?

  • אזרח.  On 1 ביולי 2009 at 21:45

    איתך הסליחה.העניין אינו אם הבקורת לגיטימית ויחסית, בהשוואה למציאות בשטח.
    העניין הוא התדמית השלילית והמאוסה בה ישראל מצטיירת.ומה שקובע כיום בעידן המעבדים של אינטל והצ'יפס הנמצאים באייפוד ובבלו ריי היא התדמית.זו התדמית,טמבל.התדמית המועברת במהירות הבזק בזכות המעבדים של אינטל והצ'יפס הנמצאים באייפוד ובבלו ריי.

    http://www.notes.co.il/globerman/57855.asp#rep_506711

    דרור גלוברמן כתב :" שפע ציטוטי הטוויטים בעיתונות היומית, לצד שידורים חוזרים ונשנים של סרטוני יוטיוב בטלוויזיה, הפכו אותם למקור מידע לגיטימי בעיני הקוראים והצופים. העיתונים עצמם מלמדים את הצרכן להבין שטוויט שנשלח מ"בחירותאיראן09" הוא דיווח אמין כשל רויטרס, וערוצי הטלוויזיה במו ידיהם מקנים לצילום סלולרי מזדמן מהימנות של הסי.אן.אן. לכאורה אין לכלי התקשורת ברירה – הרי אלה הם הדיווחים היחידים שישנם! – אבל החשיפה האינסופית של דיווחים של עוברי אורח אנונימיים והיעדרה של כל הסתייגות, הגם שהיא "ברורה מאליה" בעיני העורכים, הופכים את טוויטי-השטח הללו לשווי ערך לדיווחים עיתונאיים מקצועיים.

    וכמו שכתב קרני,:"מדוע הקרקע נשמטת? היא נשמטת מפני שישראל נמאסה על רוב רואיה. היא נמאסה מפני שהיא מקרינה יהירות וצדקנות, כוחניות וברוטליות בלתי מתקבלת על הדעת.

  • אזרח.  On 1 ביולי 2009 at 21:48

    להילכד במלכודת האפרטהייד

    אלה חדשות מכאיבות מאוד. הן הזכירו לי את תנועת ההחרמות שהתחילה בקאמפוסים של אמריקה נגד דרום אפריקה, באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. אוניברסיטה פה ואוניברסיטה שם, מועצת עיר פה ומועצת מחוז שם, שינוי קוסמי התחולל והלך ביחסה של ארה"ב אל ממשלת המיעוט הלבן. אף כי לרפובליקנים היה רוב בסנאט – והרפובליקנים נהגו סלחנות פוליטית אם גם לא מוּסָרית באפרטהייד – הקונגרס החליט להטיל עיצומים כלכליים על דרום אפריקה.

    בימים ההם היה קשה להניח שהעיצומים יספיקו למוטט את האפרטהייד. עוד היה חמצן בריאותיו, עוד לא נרטב אבק השריפה בתרמיליו, היה לו פוטנציאל גרעיני בשיתוף פעולה הדוק עם אתם-יודעים-מי.

    חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו עד כמה הדה-לגיטימציה הפוליטית והעונש הפיננסי הוציאו את האויר מִמִפְרְשֵׂי המיעוט הלבן. בתחילת 1990 באה ההודעה המדהימה שהאפרטהייד מוציא את עצמו לפנסיה. חלפו עוד ארבע שנים, והעם האפריקנרי גָלָה אל השוליים הפוליטיים, והתחיל כנראה את השלב האחרון של קיומו.

    אין צורך להזכיר לי שישראל אינה דרום אפריקה. חזרתי וכתבתי. השאלה אינה מידת ההסכמה הלאומית השוררת בעניין הזה בין ישראלים. השאלה היא באיזו מידה ישראל מתחילה להילכד במלכודת דרום אפריקנית ביחסי החוץ שלה.

    http://www.notes.co.il/karny/33276.asp

  • ניר  On 1 ביולי 2009 at 22:30

    אני שואל שוב, אתה טורח לקרוא את הכתבות שאתה מצטט מהן כאילו הן פסוקי הקודש? גולדבלט וקרני (ונעמה כרמי שעל הרשימה שלה מדובר כאן, וגם אני הקטן) לא מתווכחים עם הטענה ש"זו התדמית, טמבל", אלא טוענים שהתדמית הזו מופרכת ומעוותת לחלוטין ביחס למציאות.

    אתה בא ואומר שהתדמית מוצדקת ואנחנו משלמים את מחיר מעשינו. כאן ההבדל.

  • avivsky  On 1 ביולי 2009 at 23:13

    משה,
    הסכסוך ניזון וממשיך גם בגלל ההנחות שאנו מניחים אבל קוראים להן עובדות וגם בגלל האופן שבו אנחנו בוחרים להסתכל עליו (וכן, גם בגלל שיש בשטח מפיק גורמים שמעוניינים בהמשכו):
    "אלא אם כן דנים בכיבוש כסוגיה של הפרת זכויות אדם ולא כסוגיה פוליטית, ביטחונית וקיומית ראשונה במעלה עבורנו."

    למה או-או? למה שלא תדון בסכסוך הן כסוגיה של זכויות אדם והן כסוגיה קיומית? דרך אגב, הייתי מצפה ממך שכמשפטן תבין שהפרת זכויות אדם היא סוגיה קיומית עבור המפר לא פחות מעבור מי זכויותיו מופרות.

    "הוא העובדה הפשוטה והחותכת שאין לנו אלטרנטיבה."
    עובדה? פשוטה? חותכת?

    "עלינו לפקח על פעולות כוחות הביטחון, באהבה ולא מתוך רצון להוקיעם, כי אם מחמת הצורך לרסנם ו"
    אכן, תמיד סברתי שפיקוח על התנהגותם של כוחות הביטחון הוא האינטרס העליון דווקא של מי שמאמין שהכיבוש צריך להימשך. לא זכור לי שקראתי אצלך הזמנה לפיקוח כזה. להיפך, בדרך כלל אתה מסתפק בלחרף את אלו שכן מנסים לעשות זאת.

    "הצורך לשלוט בעם אחר שאינו רוצה בנו ובשלטוננו הוא צורך מעיק ובוודאי משחית ומייאש אך כל עוד לא מוצעת לנו אלטרנטיבה אמיתית"
    הא לך אלטרנטיבה – המשך את הכיבוש אבל פרק את ההתנחלויות. זה בהחלט יבטל טת הצורך בחלק נכבד מהפרת זכויות האדם בשטחים. או, השאר את ההתנחלויות וספק לפלסטינים הגנה מפני הפורעים שבקרב המתנחלים. אלטרנטיבות יש – השאלה על מה אתה מוכן להסתכל.

    "פעילי השמאל הציוני … מדובר בתסמונת דומה באופייה לתסמונת האישה המוכה"
    אם אתה לא מסוגל להתייחס בכבוד למי שחלוקים עליך אולי גם שאר הטיעונים שלך על היעדר אלטרנטיבות מפוקפקים.

    אביב

  • גולדלבט משה  On 2 ביולי 2009 at 5:36

    בכל הנוגע לתדמית נדמה לי שבעולם רווי תקשורת בו חדשה אחת מחליפה את רעותה בתוך דקות התדמית היא לא מה שהייתה פעם. אני מכיר מדינות עם תדמית נוראה שהנושא לא מזיז להם דבר. בדרום אפריקה הכריעה לא התדמית אלא ההכרעה הפוליטית שמיעוט לא יכול לשלוט ברוב ולמנוע ממנו זכויות לאורך שנים. אצלנו הסיטואציה שונה מבחינה פוליטית לחלוטין-המיעוט בארץ כלל אינו רוצה לראות את הרוב באזור והסכמת הרוב לצעד זה או אחר רק תגדיל את תאבונו של המיעוט לחסלו כי בסופו של דבר מדובר בסכסוך בהקשר רחב בהרבה מהסכסוך המקומי.

    ביחס לאלטרנטיבות המוצעות-שמתי לב שהן כוללות רק צעדים חד צדדיים ולא הצעות להסדר. הגנה מפני המתנחלים-צריכה להינתן וכאן הדימוי התקשורתי מנצח שוב כי רובם המוחלט של המתנחלים חי חיים רגילים לגמרי ולא פוגע בשכניו. פירוק התנחלויות? אני התנגדתי למפעל ההתנהחלות ביש"ע אבל לא ניתן לבצע אקט כזה ללא הסדר שכן בעיני ציבור גדול זכותנו המשפטית והמוסרית להתישב בכל חלקי אץ ישראל אינה מוטלת בספק וההבחנה בין מה שבתוך הקו היא חסרת תוקף מוסרי או פולטיטי -מה גם שכבר מוסכם שאקט זה לא יסיים את הסכסוך.
    השאלה מה עושים פוליטית לא מפסיקה להעסיק אותי וכשלעצמי ברור לי שהתיתרון אינו שתי מדינות ,אלא קרוב יותר לאופציה הירדנית הנושנה עם שינוים מתחייבים. כמו כן הייתי משלב בו אלמטים נוספים כמו הותרת ישובים בהם יחיו אזרחים יהודיים במדינה הפלשתינאית ולהיפך. יש לי עוד כמה רעיונות אבל כרגע אין עם מי לשאת ולתת עליהם.

    לו אני הייתיצריך להתחיל בצעד חד צדדי הייתי מסלק את העובדים הזרים ומחזיר את הפלשתינאים לעבודה בישראל-בנושא זה ביצענו את כל הטעויות האפשריות

  • avivsky  On 2 ביולי 2009 at 7:25

    "אני התנגדתי למפעל ההתנהחלות ביש"ע אבל לא ניתן לבצע אקט כזה ללא הסדר"
    עוד הנחה/דיעה שמוצדקת כעובדה.

    "ביחס לאלטרנטיבות המוצעות-שמתי לב שהן כוללות רק צעדים חד צדדיים ולא הצעות להסדר"

    הלכתי לפי שיטתך כאילו "אין עם מי לדבר".
    מבחינתי האלטרנטיבה היא הידברות אבל רציתי להראות לך שגם בלעדיה יש אלטרנטיבות.

    כך או כך בתגובה שלך אתה מתייחס לזכותנו המוסרית להיות בשטחים ולסיום הסכסוך (קרי שהפלסטינים יפביקו לתקוף את ישראל) ושוב מתעלם לחלוטין מזכויות האדם בשטחים.

  • אבי  On 2 ביולי 2009 at 8:02

    מי שבאמת מאמין שצריך להמשיך את הכיבוש (ואני לא ביניהם), חייב בלית-ברירה לתמוך בפירוק ההתנחלויות, כדי לא לספק תחמושת ליריביו. ברגע שההתנחלויות יפורקו, אז ביקורות רבות כלפי ישראל יפסקו.
    ימין אמיתי= המשך הכיבוש ופירוק ההתנחלויות.

  • גולדבלט משה  On 2 ביולי 2009 at 8:46

    מדוע דעתי שלא ניתן לפרק התנחלויות באופן משמעותי ללא אופק של הסדר מוצגת כעובדה? ברור שזו דעתי

    כן אני סבור שאין עם מי לדבר מאחר ולא קיימת הנהגה פלשתינאית שיש לה תוקף שלטוני ומוסרי להכריע. למען האמת גם לו היינו רוצים להיכנע אין למי

  • ש. משה  On 2 ביולי 2009 at 10:04

    חבל על הזמן שאתה משקיע בתגובות לאזרח. מדובר בעלוב נפש שפורק את תסכולו בהצפת אתרי אינטרנט.

  • שי מ.  On 2 ביולי 2009 at 10:27

    האזרח הזה זקוק לאישפוז דחוף

  • יהודי גרמני  On 2 ביולי 2009 at 12:05

    שמאל מוכה, מאשר ימין מכה.
    וזהו כל הסיפור בעיני.
    ואם להוסיף את שתי הפרוטות שלי, לא צריך לצטט את יואב קרני בשביל לראות שישראל הולכת והופכת מאוסה יותר ויותר בעיני רוב העולם, וזה לא קשור לצודקים או לא.

    את השטחים שנכבשו ב 67 צריך לעזוב, פשוט כי הם לא שלנו.

  • אחת מהצפון  On 2 ביולי 2009 at 12:33

    הפוסטים שלך הם תענוג ולו רק בגלל האפשרות לשוחח איתך באמת ובתמים.
    כאחת שמחשיבה את עצמה שמאלנית אדוקה, בעיקר במישור החברתי, אני מופתעת שוב ושוב לגלות כמה נקודות השקה יש ביננו.
    לדעתי יש לסיים את הכיבוש מסיבות נפשיות, חברתיות וכלכליות. מזיק לכולם. אחר-כך נמשיך באי-ההסכמות בדיוק כמו עם סוריה ואיראן. מפחיד? לא יותר מאשר מלחמה עם מדינה אחרת. פתח לתקוה? כן, כי תהיה להם מדינה ויהיה להם מה להפסיד. לגבי המתנחלים, הם יצטרכו להחליט מה יותר חשוב להם- האדמה או הריבונות הישראלית. מי שירצה להשאר על האדמה תחת ריבונות אחרת, שישאר בכיף.

  • אדם  On 2 ביולי 2009 at 14:37

    בין ישראל לדרום אפריקה, והמון לקחים שניתן להפיק.
    עם זאת ההשוואה רחוקה מלהיות מושלמת (ומעיד על כך גם מר קרני בעצמו, ובטח אינה רלוונטית לנושא הנידון כאן.

    הכיבוש מוצג ע"י גולדבלט כצורך, כעול שנועד אך ורק למטרות קיום ובטחון, בניגוד למשטר האפרטהייד שהיה גזעני נטו. לא ארחיב על שאר ההבדלים המאוד מהותיים, אני חושב שאם מישהו מעוניין להשתמש בהשוואה הזו כטיעון בעד או נגד הכיבוש, עליו ללמוד את הנושא ולמצוא את ההבדלים הללו בעצמו

  • אזרח.  On 2 ביולי 2009 at 15:10

    עול שנועד אך ורק למטרות קיום ובטחון ?

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1097177.html

    "המשפט הבינלאומי המנהגי קובע, כי הבעלות על הקרקע היא זכות מוחלטת של הנכבש וחל איסור להפקיעה. הפקעת אדמות על פי החוק הירדני, שישראל אימצה, מותרת רק למטרות המשרתות את הציבור. ישראל הפקיעה לשם הקמת התנחלות רק פעם אחת – 30 אלף דונם למעלה אדומים, אך בהחלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים הפקיעה שליש מ-70 אלף הדונם שסופחו לשם הקמת שכונות יהודיות.

    עם זאת, לכובש מותר לתפוס מקרקעין באופן זמני לצרכים ביטחוניים מוגבלים, בלא רכישת זכות קניין ובתשלום פיצויים לבעלים. עם הסרת הצורך הביטחוני עליו להחזיר את המקרקעין לבעלים. בפתח צר זה נטלה ישראל בשנים 79'-1967 באמצעות "צווי תפיסה צבאיים" כ-50 אלף דונם "לצרכים ביטחוניים" והקימה עליהם התנחלויות כמו קרית ארבע ובית אל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s