כיכר העיר וכבוד מערכת המשפט


מערכת המשפט והשופטים המכהנים בה נהנים מהגנה מיוחדת של המחוקק סעיף 255 לחוק העונשין תשל"ז1977-קובע:
 
       "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו ענין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה."
 
על פי הפסיקה מטרתו של הסעיף להגן על השופט כמוסד ולא כאדם ולמען האמת האבחנה בין השניים עלולה להיות קשה ביותר. אם תתפרסם כתבה ביחס לשופט שהוא אדם גס המטריד את שכניו סביר שאיש לא יעמיד את המפרסם בעבירה של זילות בית משפט, אך המפרסם יהיה חשוף לתביעת לשון הרע מצד השופט. מאידך מה דין פרסום המייחס לשופט אי הקשבה, אי קריאה של חומר הראיות ואי הבנה בסיסית? האם פרסום זה תוקף את השופט כאדם או כמוסד?
 
גם היועץ המשפטי לממשלה מודע בהנחיותיו למתח הקיים בין עיקרון חופש הביטוי ושמירת זכות הביקורת,גם החריפה ועל שופטים .בישראל לא נעשה שימוש יתר בהעמדה לדין על פי סעיף 255 האמור.
 
לאחר חריצת גזר דינו של יעקב העליון שחרר סנגורו רונאל פישר הודעה לפיה "הכרעת הדין היא המעשה המגונה היחיד בכל הדבר הזה. הכרעת הדין פסולה ציבורית, כי היא הכרעת דין של 'כיכר העיר', ולא של דיני ראיות או של דין מהותי". מיד הוגשה תלונה נגד עו"ד פישר ע"י עמותת אומ"ץ ומנגד הזדרז אורי פז להגן על פישר מפני "משטרת המחשבות".
 
אין ספק שמדובר בהודעה מעליבה ביותר. עו"ד רונאל פישר לא טען שבית המשפט טעה, או שהעריך לא נכון את חומר הראיות, או שהאמין למי שלא היה מקום להאמין לו. כל אלו טעויות שיפוטיות המתרחשות מדי יום והן חלק מהשיטה, על אף שהתוצאה לאזרח שהוא צד לדיון עלולה להיות קשה ביותר.
 
עו"ד פישר טען [וניתן לפרש את אמירתו בכמה אופנים] שהחלטתו של השופט הושפעה מאד מהתקשורת, או שאיכותה הייתה כשל ידיעה תקשורתית, שאינה קשורה כלל לחומר הראיות. מאחר ואנו מצפים משופט לשפוט כמיטב יכולתו על בסיס ראיות בלבד, הקביעה שכלל לא עשה כן טמונה בה פגיעה קשה במוסד המשפט ואיני מתפלא על הזדעקות דוברת בתי המשפט.

במקום להגיב תגובה תוקפנית הייתי מציע לדוברת להגיב בנימוס על ידי הפניית הקורא לפסק הדין והנמקותיו, תוך ציון שהם התשובה הנאותה ביותר להאשמות חסרות בסיס.מערכת המשפט חייבת לא להיגרר בתגובותיה לדרכי הביטוי הנהוגים בכיכר העיר והיא נכשלת בכך פעם אחר פעם.

הטענה לפיה התקשורת הישראלית [ובעצם כל תקשורת] שופטת נאשמים בטרם משפט במנותק מחומר הראיות אין בה,כשלעצמה, צידוק להתקפה על בית המשפט הדן בתיק בו התקשורת כבר חרצה את דינה. העובדה שהמשטרה וכן גם התביעה עושה בעצמה, בתיקים בעלי "נפח תקשורתי"  שימוש מניפולטיבי בתקשורת, על ידי הדלפת מידע בדוי, או שגוי, או מוטה, שימוש שמולו עומד הנאשם חסר האמצעים חסר אונים, אף היא אינה צידוק להשתלחות בשופט ובבית המשפט. מותר ורצוי לבקר את בית המשפט רק ביחס לפעולות שלו עצמו, כפי שהן משתקפות מחומר הראיות ומהתייחסותו של השופט לחומר זה.

מאחר והתעניינות התקשורת וחריצת דין על ידה אינן צריכות למנוע העמדתה לדין של נאשמים היוצרים עניין תקשורתי ,ממילא כל שנותר הוא לקוות שבתי המשפט  יצליחו להתנתק מהאווירה הציבורית שהוכתבה על ידי התקשורת ולעתים,כפי שהדבר קורה תכופות בעבירות מין, גם על ידי ארגונים. יש בהחלט מקום לדרוש מהשופטים זהירות יתר בתיק תקשורתי ואולי אפילו להנחותם לחפש ראיות מסייעות נוספות בטרם יחליטו להאמין למילה אחת ולא להאמין למילה אחרת בתיקים של "מילה מול מילה" .

קראתי את הכרעת הדין במשפטו של יעקב העליון ואיני יודע אם היא נכונה או לא, שכן חומר הראיות לא היה בפניי ואף לא יכולתי להתרשם מהמתלוננות. דבר אחד ברור ההכרעה היא הכרעה על בסיס ראיות ולא על בסיס של ידיעות תקשורתיות. מכאן שבין אם ההכרעה נכונה, או שהיא שגויה השופט, על פני הדברים, חף לחלוטין מהאשמותיו של עו"ד פישר וכל היתר הוא נושא לערעור.

איני נוהג למתוח ביקורת על עמיתיי אבל עו"ד פישר חטא ללקוחו באמירה מסוג זה. לאחר אמירה כזו עולה הסיכון שבית המשפט לערעור יראה עצמו מחייב להגן על כבוד המערכת שנפגע על ידי הערותיו הבוטות של ב"כ הנאשם כלפי בית המשפט. עו"ד פישר באמת פגע במוסד השפיטה וכעת קיים החשש שמא ההגנה של המערכת על עצמה תהפוך לעניין העיקרי. אני סבור שעו"ד פישר חייב לשקול היטב אם הוא רשאי להמשיך ולייצג את הנאשם בנסיבות שנוצרו. 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי פז  On 29 באפריל 2009 at 10:35

    ראשית כל, לא הצדקתי השתלחות בשופט ובבית המשפט. חורה לי שבעיני ראשי המערכת יש שופטים שדמם סמוק יותר, כפי שהבהרתי את עמדתי בסוגיה זו כאן:

    http://www.notes.co.il/uripaz/53562.asp

    שנית, נוטה להסכים עם הצעתך כי יש מקום לדרוש מהשופטים זהירות יתר בתיק תקשורתי ואולי אפילו להנחותם לחפש ראיות מסייעות נוספות בטרם יחליטו להאמין למילה אחת ולא להאמין למילה אחרת בתיקים של "מילה מול מילה". זאת, בפרט לאור דבריו הבאים של השופט המחוזי שלי טימן בראיון הפרישה שלו:

    "…המצב הזה בולט במיוחד בעבירות מין. זה קורה בעקבות לחץ חברתי, תקשורתי, של שדולות הנשים. הרי רוב האינוסים אינם אינוס רחוב, אלא אינוס היכרות. השאלה שעומדת לדיון היא 'הסכימה', או לא 'הסכימה'. לא צריך להוכיח שימוש בכוח. הפסיקה כיום היא כזאת שמי שטוענת לאונס לא צריכה לזוז, כי היא כנראה מאובנת ולא יכולה להשמיע קול. לא נותנים לשופט כלים נוספים מלבד מתן אמון באחד הצדדים – במתלוננת או בנאשם.

    "הבעיה היא שקשה מאוד להילחם בכך אחרי 25 שנים, כשאין ראיות. אדם יכול להתלונן על הוריו על מעשה שעשו בו עד גיל 38. חוץ מעבירות על פשעים של הנאצים ועוזריהם, אין עוד עבירה כזאת שאין עליה התיישנות. אני מדגיש – אם מדובר בתלונת אמת, יש לתת לקורבן העבירה את כל התנאים כדי שלא תתבזה בבית המשפט ולא תדבר על עברה המיני, שתהיה מלווה על ידי מרכזי סיוע. עם זאת, אני חושש מתלונות כזב. שים לב שלא מעמידים לדין את מי שהגישה תלונת כזב, בנימוק שצריך לעודד מתלוננות".

    עד כמה דעת הקהל משפיעה על החלטה שיפוטית?

    "יש לנו מורא, והמורא הוא גם מדעת הקהל. אי אפשר להתעלם ממנו. כשיש גופים שעושים נפשות יותר מאחרים ומרימים את קולם, מסתבר שזה מצליח. התוצאה היא שהפמיניסטיות, שעושות עבודה מצוינת מבחינתן, משכנעות בלובי שלהן להחמיר בענישה. ואני אומר, מה עם הלובי למען המלחמה בסמים? נגד פגיעה בקשישים? אותם לא שומעים. במצב כזה, לבית המשפט יש פחות ופחות כלים לקבוע מי דובר אמת. הוא נותן לנאשם פחות סיכוי להתגונן. זה יוצר מורא אצל כל הרשויות שעוסקות באכיפת החוק".

    כולל שופטים?

    "אסתפק בזה".

    אומרים שאתה לא תמיד רגיש למתלוננת ומעדיף לפעמים דווקא את הנאשם.

    "איך אפשר להגיד עלי דבר כזה? אצלי באולם תמיד יש מים, טישו, אם המתלוננת צריכה. יש את מלוא האמפתיה, אבל זה לא בא על חשבון חקר האמת. אני לא רוצה להרשיע אדם חף מפשע".

    יש לך דוגמה להשפעה של התקשורת על דימוי של עבריינות מסוג מסוים?

    "הסחר בנשים. אין היום סחר בנשים בישראל. בהתחלה הביאו בחורות, שלא ידעו לאן מביאים אותן. חטפו, אנסו, העבירו אחד לשני. העניין הזה נפסק. היום המשטרה מתלבשת על איזה מכון שבו היא כל הזמן מבקרת ו'עושה מבצע'. מי שרוצה לדבר על הבוס שלה מקבלת מיד אשרת שהייה לשנה או יותר וגם מעין רשיון עבודה. כשמגיע הזמן להעיד, יש נשים שנעלמות, ולאלה שמעידות אין מה למסור, כי הן לא ראו שמשלמים עליהן, לא ראו מי הבוס באמת. לכן רוב התיקים נגמרים בהרשעות של החזקת מקום לשימוש בזנות, סרסרות, עבירות קלות. וחלילה שלא נפסוק גם פיצויים לבחורה שממילא מרוויחה הון תועפות".

    אם אין סחר בנשים, למה יש רושם כאילו יש סחר בנשים?

    "כי יש כאלה שעל זה הם מרצים, כאלה שמתפרנסים מלדבר על סחר בנשים".

    קלון לרמון

    "כשלמדתי דין פלילי, למדתי על קדושת זכויות הנאשם. היום לנאשם בעבירות מין אין זכויות", אומר טימן. אדם שנאשם בעבירות מין כמעט בוודאות ייכנס לכלא, תוך הרס משפחתו. ואם יש חלילה תלונת שווא, זה לא יעזור לו. זאת האווירה היום. יש התנפלות על כל זיכוי".

    ויש כלים לאתר את תלונות השווא?

    "אם הפרקליטות לא מצאה שמדובר בקשר של ילדות עם האמא כדי לסלק את האבא מהבית, או שהיא לא חושפת את השקר, כי אסור להעליב את הקורבן ולחקור אותו בפוליגרף, אז לא. יש אוסף אדיר של תלונות שווא שחשפתי. ברור לי שאם תלונת שווא כזאת לא היתה נחשפת, האיש היה עומד לדין ומורשע".
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/964349.html

  • גולדלבט משה  On 29 באפריל 2009 at 11:14

    רונאל פישר הוא ב"כ הנאשם. כל מה שיש לו לומר בפרשה נגזר מחובת הנאמנת שלו ללקוח ובמידה רבה אני שופט אותו על פי צפיותיי מעורך דין
    יש גם הבדל בין אמירות בעלות אופי כללי להתייחסות קונקרטית לתיק מסויים.

  • בו  On 30 באפריל 2009 at 0:33

    הוא פגע בלקוח שלו, אבל בעיקר בעצמו

    אני יודע למי אני לא אלך אם אזדקק לעו"ד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s