עידן לנדו – איזו יוהרה


באופן עקרוני נמנעתי מלעסוק בהשקפותיו של ד"ר עידן לנדו, למעט פעם היחידה בה אמנם לא טרחתי להתעמת עם השקפותיו, אלא הואיל והסרן במיל עבר, להבנתי, עבירה פלילית, טרחתי להגיש תלונה שזכתה לתגובות רבות שברובן אהדו את לנדו. למדתי אז שבקרב קהל קוראי רשימות לנדו נהנה מתמיכה רבה למדי ואין לחשוש לבדידותו. מבחינה מעשית אני חייב להרגיע את חסידיו, הסיכוי שייחקר על הסתה לסרבנות בעת מלחמה הוא אפסי. כל משפט מסוג זה הופך למשפט פוליטי ומכך מבקשת הפרקליטות להימנע כמעט בכל מחיר והטיעון הפורמאלי, הכוזב, המועלה בהקשר זה הוא חופש הביטוי והרצון שלא לפגוע בו.

הטעם לאי הרצון להתעמת עם השקפותיו של לנדו נעוץ בעובדה שעמדות היסוד שלנו הן שונות בתכלית. המבנה הערכי הבסיסי והשקפות היסוד שלך מכתיבות כמעט הכול. אני יכול להתעמת עם השקפות שונות, אבל- וכאן אני מסכים לחלוטין עם לנדו- אין טעם להתעמת עם מי שעולמו הערכי שונה משלך. השקפת העולם הבסיסית שלי היא ציונית, מבוססת על  אנוכיות לאומית ועל הכרה עמוקה שהסכסוך הישראלי פלשתינאי אינו פתיר, לפחות לא בדורנו.

השקפותיי היסודיות אינן נשענות על מערכת עובדתית חולפת, כזו או אחרת, על כשלון הסדר כזה או אחר ועל ההסברים הכוזבים הניתנים לכך. גם לא על הטעמים הנכונים או הכוזבים למבצע צבאי זה או אחר. לא הרחק ממשרדי נמצא רחוב מבצע קדש ועל השלט הנושא את שם הרחוב היה הסבר מביך לקורא לפיו מבצע קדש היה מבצע צבאי "להדיפת הפולש המצרי מהנגב" [למרבה המזל השלט הוסר, לא יודע למה] . את יחסי למבצע קדש בוודאי לא אגזור מתעמולת הכזב שהכשירה את הציבור לקראתו [אם כי גם אז לא טענו שהמצרים פלשו לנגב] אלא על פי מניעיו האמיתיים ותוצאותיו הטובות, או רעות ליהודים.

 השקפותיי אינן מבוססות על הוקעת העמדה של הצד שכנגד ,או ראייתה כבלתי מוסרית. כל המערכת התעמולתית, השקרית בהכרח, הנלווית לכל סכסוך ומסייעת בניהולו, אינה חייבת לעוור את עינינו ביחס למציאות העגומה [אותה אני רואה באופן חלקי ובוודאי גם מעוות] שאכן קיים סכסוך בלתי ניתן לגישור והשאלה המרכזית היא האם נשרוד וננצח בעימות. במידה פרדוכסלית התהליך אצלי הוא הפוך, ככול שאני לומד יותר להבין את ההשקפה הפלשתינאית ולכבדה אני משתכנע יותר שהסכסוך אינו פתיר. 

 לא על הבדלי ההשקפות הבסיסיות ביני לבין עידן לנדו באתי לכתוב, לכך יידרשו הרבה מאמרים ארוכים ודי משעממים. על יהירותו  של האחרון באתי לקטרג. דומני שמעולם לא ראיתי אדם שרוחש בוז כה מופגן גם כלפי אלו הקרובים אליו בעולמם הערכי ואשר להם הוא מקדיש את כתיבתו .

נבחן לרגע את חלוקת הקוראים על ידי הכותב :
 
1. אנשים שעולמם הערכי שונה משלך.
2. אנשים שעולמם הערכי דומה לשלך, אבל תמונת
המציאות שלהם חלקית או מעוותת.
3. אנשים שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך
על תמונת המציאות, אך אינם גוזרים מן הצירוף שלהם מסקנות מתבקשות.
4. אנשים
שחולקים איתך עולם ערכים, מסכימים איתך על תמונת המציאות, וגוזרים מהצירוף שלהם את המסקנות המתבקשות
 
ניתן להבין מדוע הכותב אינו מתייחס בכתיבתו לקבוצה הראשונה.מאידך יחסו לקבוצות 2-3 הוא דוגמא מובהקת להתנשאות אינטלקטואלית מהסוג המעיד על הכותב הרבה יותר מאשר על קהל קוראיו הפוטנציאלי. הקבוצה השנייה כוללת אלו החולקים עמו ערכים משותפים, אך תמונת המציאות שלהם חלקית, או מעוותת. מכאן אתה למד שהכותב נמנה על יחידי הסגולה שתמונת המציאות שלהם מלאה וכמובן שאינה מעוותת, אפילו לא על ידי עולם הערכים הפנימי שלו עצמו –דומני שאפילו לאלוהים אין מייחסים, על פי המסורת, בהירות ראייה כזו. רק לו לכותב יש את היכולת המופלאה, שבוודאי היא מעל ומעבר ליכולתי, לתפוס את תמונת המציאות השלמה כפי שהיא. 

יכולתי לפטור יומרה זו של הכותב כדברי הבל ממש ולומר את המובן מאליו שאין לאיש יכולת לשפוט מציאות באופן בלתי תלוי מערכיו, השקפותיו הבסיסיות, האופן שבו התרגל לקלוט עובדות, מקורות המידע או התעמולה שלו, שהם תמיד מוטים ולעולם אינם אובייקטיבים וכך הלאה וכך הלאה. העובדה שיש לך יכולת להתייחס בביקורתיות לתעמולה רשמית, שלא לבלוע כל לוקש שמנסים להאכיל אותך, עדיין אינה הופכת אותך למי שתמונת המציאות שלו מלאה ובלתי מעוותת. יכולת זו הופכת אותך לספקן ותו לא ועדיין השקפותיך וראייתך את המציאות אינן אלא סוג של ניחוש.

הקבוצה השלישית מהווה ללא ספק קבוצה מתקדמת יחסית. היא חולקת עם הכותב את ערכיו ואת תמונת המציאות שלו, מה שמעיד שאף היא נהנית  מראיית המציאות השלמה והבלתי מעוותת, אך משום מה עדיין יש בה פגם. היא אינה מסיקה את המסקנות המתבקשות. "המתבקשות"  משמע שכמו בכל מערכת לוגית סגורה אם אנו מסכימים על עקרונות יסוד [עולם ערכי משותף] ועל ראיית מציאות מסוימת, משמע, שאנו חייבים לגזור מהן מסקנות מתבקשות אחידות ואם  לא עשינו כך הרי שהפגם הוא כמובן באלו שלא גזרו את המסקנות המתבקשות .

ניתן לראות בקבוצה השלישית את החוטאת מכולן, יחידיה נמנים על אלו שזכו לראות את האור ואף על פי כן לא פעלו על פי הבשורה. האינקוויזיציה הקדושה הוקמה במיוחד עבור טיפוסים כאלו, לא עבור הכופרים ממש. הואיל ואני משפטן שכל חייו לומד עד כמה תמונה עובדתית ולו של המקרה הבדיד הנה תמיד חלקית ועד כמה ניתן להגיע למסקנות שונות גם על בסיס תמונה עובדתית מוסכמת, אני תוהה אם קיימת תורה פילוסופית הגורסת שבהתקיים ערכי יסוד מוסכמים ותמונת מציאות משותפת המסקנות מהם חייבות להיות מסקנות אחידות, "מסקנות נדרשות" כיומרת הכותב, או שמא מדובר בגיבוב הבלים מלומד הנובע מיהירות בלתי נסבלת ותו לא. כשלעצמי אני בוחר באפשרות האחרונה.

על הקבוצה הרביעית למותר להכביר את הדיבור.אל גיבוריה האלמוניים, יותר או פחות, עורגת נפשו של הכותב ובכתיבתו הוא מבקש לחזקה ולהפיג את בדידותה. כל אדם זכאי למפלט מהבדידות ומי שדעותיהם חריגות ומעשיהם מוקעים על ידי הרוב, בוודאי זקוקים לקבוצות תמיכה, עד שיעלה בידם להפוך לקבוצת רוב ולייסד מחנות לחינוך מחדש של אלו שיש להם בעיות במבנה עולמם הערכי ובראיית המציאות המעוותת שלהם. ההיסטוריה מכירה כמה וכמה דוגמאות למה שזו השקפתם על בני אדם מסוגלים לעשות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבנר  On 27 במרץ 2009 at 20:07

    אני מבין שה"אנוכיות הלאומית" (קרי לאומנות) שלך לא מאפשרת לך להסכים עם עידן לנדו – אבל לאיית את השם שלו נכון אפשר, מר גולדנבלום?

  • גולדבלט משה  On 27 במרץ 2009 at 20:15

    השם תמיד מזכיר לי את השופט משה לנדוי הנערץ עלי
    באשר לסיווג כלאומן ולא כבעל השקפה של אנוכיות לאומית-אין לי כוח ורצון להתווכח-הסיוג הוא חלק מהדעה הקדומה המשפיעה על תפיסת המציאות ואני בוודאי חוטא באותו חטא בהזדמנויות המתאימות

  • אברם  On 27 במרץ 2009 at 20:21

    אופן הפניית תשומת הלב לשיבוש כתיב מינורי מכוער ומביש
    ולכן התביישתי

  • אבנר  On 27 במרץ 2009 at 20:22

    כמוך, אני לא יודע מה ההבדל בין לאומנות ואנוכיות לאומית, ואני מבין מדוע אתה מעדיף שלא להסביר.

    אולי תשיב על השאלה הבאה: להיות אנוכי לא לאומי, כלומר סתם אנוכי – זה גם רצוי בעיניך? ואם לא – מה ההבדל בין אנוכיות לאומית לאנוכיות? מדוע גבולות הסולידרוית הם דווקא גבולות ה"לאום"?

  • משפטן  On 27 במרץ 2009 at 20:24

    תתבייש אתה כותב על יוהרה אבל כל הזמן עסוק בלהשמיץ אחרים. תגיד יש לך אובססיה? כבר פעם שנייה ש אתה כותב פוסט על עידן לנדו. על אייל גרוס כתבת גם איזה פוסט, ולאחרונה קראת לו בכותרת תגובה לפוסט כלשהו "רמאי", אף כי למרות שביקש ממך כמה פעמים ב אותו פוסט אצל טלי ברשימות לא הבאת אפילו פעם אחת חוק זהה לחוק האזרחות הישראלי במדינה כלשהיא כך שהסתבר שאתה הרמאי ולא הוא.

    בקיצור אולי במקום ללכלכך על אחרים ברשימות שיש לך אובססיה בנושא פשוט תכתוב את מה שיש לך לומר? או שזה פשוט מהנה אותך?

  • גולדבלט משה  On 27 במרץ 2009 at 20:52

    הכינויים לאומן ,גזען וכיו"ב לא מענינים אותי
    אם במקרה אגיע למסקנה שהשקפה מסוימת נכונה האם עלי לוותר עליה רק מפני שיימצא מי שידיר אותה כלאומנות.
    למשפטן -חבל ע הזמן-תקרה בדיוק מהכתבתי ועל מה כיניתי את גרוס כפי שכיניתי-אגב בהחלט מתוך כעס. אין לזה קשר למשפט השוואתי בכלל. אבל כאן לא המקום והזמן.
    אני גיב גם לפוסטים של אחרים ואם זה מעיד על אובססיה-שיהיה
    אגב מותר לך להתמודד עם הטיעונים כמשפטן ולא רק לחרף אבל זו כמובן בחירה שלך

  • משפטן  On 27 במרץ 2009 at 20:56

    קראתי בדיוק את הדיון ההוא ואתה כתבת שיש מדינות עם חוקים מחמירים כמו של ישראל וגרוס כתב לך שלא, ואתה שגידפת – קראת לו רמאי, במקום להביא לו חוקים כאלו במדינות שונות, והוא ביקש שוב ושוב. אז אתה המגדף . אני לא מבין בנושא הזה של דיני אזרחות אבל קראתי את הדיון שם ובינתיים לא עניתי לבקשה שלו, לכן אתה יצאת הרמאי, ולא הייתי משתמש בזה אילולא אתה כינית אותו ככה.

  • גולדבלט משה  On 27 במרץ 2009 at 21:04

    רוב אושר ובריאות והרבה נחת והצלחה בכל אשר תפנה

  • אהרון תמוז  On 27 במרץ 2009 at 21:57

    אני אמרתי שמאמרים פובליציסטים קיצונים של מי שיש לו אחרת עלולים לגרור אנשים לא בשלים להסתבך עם המערכת.
    עידן לנדו החליט להעביר את תגובתו לפסים אישיים

    זכותו

  • טלילה  On 27 במרץ 2009 at 22:34

    וגם אז – ניחא. בסופו של דבר הרשימה שלך [האם זו כל העילה לכתיבתה? התחושה שהפוסט של עידן יהיר?] משמשת כלינק מצויין לעידן ומפנה אליו עוד קוראים.
    אבל כשקראתי את הרשימה שלו, מתחילתה ועד סופה, וגם לי הפריע בהתחלה העדר המילה "לדעתי", הרגשתי יותר ויותר שהניסוח שבו הוא בחר משקף לא יהירות אלא אחריות – כלפי העובדות שהוא אוסף והעמדה והמסקנות שהוא גוזר מהן. זה לא דבר של מה בכך, ולפחות מנסיוני שלי זה קשה יותר מאשר להמשיך לפקפק ולסייג. בסופו של יום אנחנו צריכים להחליט – אולי לא תמיד, אבל מדי פעם מגיעות סיטואציות כאלה – מה להחליט ואיך לנהוג. ואז, גם אם נסייג ונסתייג ונזכור שכל מה שאנחנו יודעים הוא חלקי, נצטרך בכל זאת להבין מה קורה כאן, בגדול, ואיך נכון לנו לנהוג. מי שכותב במטרה להשפיע ויש לו יומרה – ועל זה בהחלט עידן הצהיר – לנהל דיון ענייני ולא רגשי (אני למשל מרשה לעצמי להיות יותר רגשית ופחות אנליטית) לוקח אחריות הרבה יותר גדולה, שנובעת מהיומרה הזאת.

  • גולדבלט משה  On 27 במרץ 2009 at 22:39

    כבר היה חכם ממני שאמר שעלינו להחליט תמיד על סמך מידע לא שלם והערכות שהן ניחושים ובסופו של דבר הכל רק נסיון כמו החיים עצמם.
    וכל זה לא מסתדר עם יומרותיו של לנדו. על ראיית תמונת מציאות נכונה הסקת המסקנות הנדרשות ממנה
    ניתן להיות אחראי ומחיו ללא יוהרה שאתה אוחז באמתחתך את האמת העובדתית המלאה וודע לגזור ממנה מסקנות "מתחייבות"

  • רומי  On 28 במרץ 2009 at 13:58

    הבעיה עם אדם כמו עידן לנדו היא שבשונה מאייל גרוס, למשל המצטיין במחקר, בפרסום ובעל שם עולמי, פה מדובר באיזה פרזיט שהשתחל לאוניברסיטת בן גוריון, ובזכות קשריו עם הטרוריסט נועם חומסקי גם קיבל תקן, ולכן הוא עסוק רוב הזמן בפרסום מאמרים המשמיצים את המדינה ונח על זרי הדפנה של התקן שהוקצה לו.

    אני חושב שאוניברסיטת בן גוריון צריכה לשקול שוב את העסקתו וגם ראוי לפנות לנשיא, לרקטור ולחבר הנאמנים בעניינו. שיחבור לעמיתו, אילן פפה, באנגליה.

  • גולדבלט משה  On 28 במרץ 2009 at 15:38

    שאנחנו צריכים לגלוש לביקורת לגופו של אדם ,אם כי הגבול לעתים לא לגמרי ברור. אין לי יומרה לשפוט איש על הישגיו האקדמיים או בתחומים אחרים. אגב העובדה שאדם הוא בעל הישגים בתחום אחר אינהעושה אותו לבר סמכא בתחום אחר. לנדו הוא בשן ואפילו הוא העילוי הגדול בתחומו ,אין לו הכשרה עודפת לדיון בשאלות פוליטיות ,מדיניות או חברתיות. אין גם צורך בהכשרה כזו.

  • קולגה של עידן  On 28 במרץ 2009 at 17:24

    לא עידן לנדו ולא אייל גרוס הם בעלי שם עולמי. מדובר באנשים צעירים ומוכשרים שעתידם עוד לפניהם ואולי יעשו להם שם בהמשך. לעצם העניין, מחד, אני מסכים עם כל מילה שכתב גולדבלט בפוסט זה. מאידך, הקריאה שלך לפטר את עידן לנדו בגלל דעותיו היא בעייתית ביותר וזה בלשון המעטה. לנדו יכול לומר ככל העולה על רוחו. זו זכותו ואולי אפילו חובתו. כל עוד הוא לא קורא להחרים את מקום העבודה שלו (מה שעשה אילו פפה). אסור לגעת בו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s