תריסר שנים לחוק זכויות החולה


   זכותו של החולה לטיפול רפואי ,המעוגנת בחוק זכויות החולה, נראית כמובנת מאליה ואף על פי כן היא אינה כזו. למעשה כל זכות למוצר, או לשירות מסוים אינה מובנת מאליה. אין לאדם זכות לדיור נאות, אם כי קיימים הסדרים חוקיים מסוימים שנועדו להקשות על השלכתו לרחוב. אין זכות לאדם לאכול, אם כי במצבים עובדתיים וחוקיים מסוימים יש לתת לו קצבת הבטחת הכנסה, או קצבת נכות וכיו"ב.

זכותו של החולה לקבל טיפול רפואי נאות אינה מובנת מאליה. ההיסטוריה של הרפואה המודרנית מאז ומעולם ראתה בטיפול הרפואי מצרך, או שירות, שיש לרכוש בכסף מלא. בארצות הברית כך הוא המצב עד היום ועל כן מצויים בה עשרות מיליוני אזרחים ללא ביטוח רפואי, שזכותם לטיפול רפואי מוגבלת ביותר. 

אם בישראל התחלנו להתייחס לזכות לטיפול רפואי כאל זכות אדם יסודית הדבר נובע מההיסטוריה המיוחדת של מדינת ישראל, שבה,עוד לפני הקמת המדינה, הוקמו קופות החולים, שבהן היו חברים רובם של התושבים היהודיים ובהמשך רובם המכריע של תושבי המדינה.

ספק אם היינו מדברים על זכות החולה לטיפול אלמלא נשענה ההכרה בזכות על מערכת בריאות ציבורית רחבה ביותר בעת חקיקת החוק וגם אז ניתן היה לדבר על זכות כללית רק עם חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי שקבע חובת ביטוח בריאות לכלל אזרחי המדינה .

 סעיף 4 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע, ללא התניה, כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו" מהי ההגנה לה זכאי כל אדם וכמה משאבים יש להקצות לה, סתם החוק ולא פירש. ברור הוא שההגנה תינתן במסגרת המשאבים שהמדינה יכולה להקצות לה ואלו הם תמיד משאבים מוגבלים.

 מחוקקי חוק זכויות החולה לא קבעו את זכותו של אדם לטיפול רפואי כזכות יסוד, אלא היא הוגדרה מלכתחילה כזכות תלוית הסדרים." כל הנזקק לטיפול רפואי זכאי לקבלו בהתאם לכל דין ובהתאם לתנאים ולהסדרים הנוהגים, מעת לעת, במערכת הבריאות בישראל." הפרט זכאי לטיפול רפואי בהתאם לדין ולהסדרים במערכת הבריאות. הדין והסדרי מערכת הבריאות יכולים בהחלט לאיין זכות זו.

 לו היינו כותבים כי כל אדם זכאי להגנה על חייו,חירותו וקניינו  בכפוף להסדרים הנהוגים במערכת בטחון הפנים בישראל, קביעה כזו הייתה מעוררת לפחות גיחוך. לעומת זאת  סיוג זכות החולה לטיפול וכבילתה במערכת ההסדרים הנהוגה בישראל נראית מובנת מאליה. יש לשים לב שאין מדובר רק בסיוג הזכות לטיפול במסגרת המשאבים הכלכליים המצויים, אלא הזכות משועבדת מלידתה גם להסדרים מנהליים ואחרים. 

סקירת הפסיקה הנוגעת ליישומו של חוק זכויות החולה מלמדת עד כמה רחוקים אנו מהגדרה ראויה של זכות החולה לטיפול, מה ניתן לכלול במסגרת הגדרה זו ועד כמה ניתן להגביל הזכות מכוח אינטרסים או זכויות נוגדות. האם הזכות לטיפול שווה לילד ולזקן? למי שחי ביישוב מוכר ולמי שחי במאהל לא חוקי בנגב? האם היא נתונה למבוטח בלבד? או שמא גם לשוהה בארצנו באופן בלתי חוקי? מה היקפה של הזכות לטיפול נאות?, עד כמה ניתן להצדיק שלילת  תרופה או טיפול הנדרשים לטיפול נאות מטעמי תקציב ? עד כמה ניתן להתנות קבלת טיפול בהסדרים בירוקראטיים המקשים מאד על מימוש הזכות?.

 השאלות שפורטו ודומות להן שבות ומתעוררות והתשובות ניתנות בפסיקה על פי הנסיבות ובדרך כלל הגישה אינה אוהדת במיוחד את החולה. ניתן להכליל ולומר שככל שמימושה של הזכות לטיפול רפואי כרוכה בעלות יתר וחורגת מהדין, כך נוטה בית המשפט יותר לסרב לפונה לממש הזכות. ככול שניתן להציג את נושא הטיפול כנושא מובהק של זכויות אדם, הקשור רק בעקיפין לעלות כלכלית, סיכויי הפניה לערכאות גדלים.

 להערכתי אנו מצויים עדיין בתחילת הדרך ואף הפסיקה תוסיף ותתלבט בשאלות שנים רבות. התשובות הניתנות היום אינן בהכרח התשובות שיינתנו בה מחר. יש מי שקביעת זכותו של חולה לטיפול רפואי אינה מספקת אותם. לא  רק את הזכות לטיפול יש לקבוע אלא את הזכות לבריאות, שזכותו של חולה לטיפול היא רק חלק ממנה.זכות זו כוללת בין השאר את הזכות לאוויר נקי, מים חיים ,סביבה בריאה  ושירותי רפואה מונעת.

לא כאן המקום לדיון בסוגיה אם יש מקום לקבוע זכות על לבריאות. לטעמי ההכללות הגדולות אינן מסייעות הרבה, אך ייתכנו בהחלט השקפות אחרות. לעומת זאת ניתן וצריך, לאחר חלוף תריסר שנים, לנתק את זכותו של אדם לטיפול רפואי מסוגיית ההסדרים למתן הטיפול. הזכות לחוד וההסדרים להגשמתה  לחוד. כך נבטיח כי בכל מקום בו קדושת הסדרי מערכתה בריאות פוגעת ללא הצדקה בזכות לטיפול תגבר זכותו של אדם לטיפול נאות.

  דרך חשיבה זו אומצה על ידי משרד הבריאות בתזכיר שהופץ לפני זמן מה ואשר מטרתו לקצץ בכוחם של הסדרי קופות החולים למנוע ממטופל לבחור לו את הטיפול הטוב ביותר לדעתו בתוך מערכת הבריאות הציבורית. גם ביסוד התיקון הראוי המוצע עומדים אינטרסים של מערכת הבריאות, אולם התיקון המוצע מבטא מגמה ראויה.

לאחר תריסר שנים הגיעה העת לנסח מחדש את הוראת חוק זכויות החולה .יש להכריז כי לחולה יש זכות לטיפול רפואי נאות ושאין לסייג זכות, אלא מטעמים סבירים. הסדרים הנהוגים במערכת הבריאות ואשר מסייגים את זכות החולה לטיפול ייבחנו על פי סבירותם לרבות הכללה, או אי הכללה של טיפולים ותרופות בסל הבריאות. הסדרים אלו אינם חלק מהזכות, או מרכיב ממרכיביה, אלא הם גורם זר לזכות, החייב בכל עת להוכיח את צדקתו וסבירותו. 
 
 
 הערה: הרשימה הנה עיבוד של רשימה שפורסמה בביטאון "רפואה ומשפט" דצמבר 2008.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הפרעה דו קוטבית  On 29 בינואר 2009 at 0:24

    רק אחרי שסיימתי את שרותי בצה"ל כחוק ב 1999 בגיל 45 פניתי לאבחון פסיכיאטרי רציני
    האבחנה – הפרעה דו קוטבית כאשר הצד המאני התגלה בלקיחת נוגדי דיכאון ללא מיצבים ,
    אפיזודה משולבת ללא מאניה אמיתית מעולם.

    כבר בתיכון רצו שאפנה לבריאות הנפש זה היה לפני 40 שנה הסטיגמה היתה טאבו סרבתי.

    אוקטובר 1973 לחימה בחזית המצרית ,אני מגלה לחץ ,מתח ,פחד יורדים עלי אבל אני שורד את המלחמה.
    חולפים 6 חודשים אני מבקש קב"ן בגלל לחץ נפשי המג"ד מסרב אני עובר מסוללת התותחנים למפקדה.
    חולפים עוד 4 חודשים אני נפגש עם פסיכיאטר הפרופיל מורד ל 56 אני ממשיך לשרת בסיני בגלל פרופיל זמני.
    חולפים 5 חודשים אני קורס,שולח דרך הדאר הפנים צהלי מכתבים נואשים לפסיכיאטר ואז מועבר ליחידה עורפית.
    כאשר אני מגיע לרופא מוסרת מעל סדר היום האופציה לפרופיל 21

    ב אותו זמן נעשו לי מבחני רורשך שגילו סממנים פסיכוטיים מה שלפי דברי הרופא המטפל כיום לא היו דברים מעולם.

    שובצתי להג"א לאחר שסיימתי את מלוא השרות הצבאי ,לאחר 5 שנים מעלה את הפרופיל ל 65 ומשובץ ליחידה קדמית.
    1982 מלחמת לבנון,קריסה ,פניה נוספת לברה"ן .
    חד משמעית מוצע לי לקבל 21 אני מסרב בתוקף ונשלח עם מכתב שאין לזמן למילואים עד לבדיקה חוזרת.

    בדיקה חוזרת לא נערכה כי הועברתי מהגדוד למפקדת האוגדה ואז מצאתי את מקומי במילואים .

    מספר שנים לאחר שהייתי במפקדת האוגדה הייתי בשמ"פ ומאחר שהייתי איש שלישות היתה לי נגישות לילקוט השרות.

    בילקוט השרות מצאתי את המכתבים ששלחתי לפסיכיאטר שטיפל בי בסדיר שהוצאו מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לבריאות הנפש.
    כמובן שהשמדתי את המסמכים.

    צעירים ממני פרשו ממילואים וככל שבגרתי כך נהניתי יותר מהמילואים כותיק ושריד למלחמת יום הכיפורים.

    ב 1999 שוחררתי בגיל 45 המועד שקובע החוק לסיום שרות.

    שנתיים אחר כך נבדקתי בדיקה רצינית ואז התגלה שאת הרומן שנאה אהבה עם צה"ל ניהלתי עם הפרעה דו קוטבית.

    ברור שאם צה"ל היה יודע שאני לוקה בהפרעה דו קוטבית היתי צריך להתנדב כדי להתגייס ובטח שלא הייתי משובץ לתפקיד לחימה.

    שאלותי הן

    1. מה אמינותם של מבחני רורשך
    2. האם במסגרת חיסיון רפואי ביחסי רופא ומטופל בצבא רשאי הרופא לדווח על כך שמי שאובחן בהפרעה המופיעה ב DSM מסרב לעמוד בפני ועדה רפואית.
    3. האם לא היתה חציית קו אדום בהעברת מכתבים מהתיק הרפואי במרפאה הצבאית לברה"נ לילקוט השרות שביחידה.

  • רשלנות רפואית  On 10 בינואר 2012 at 20:37

    הכתבה עניינית ונכונה, הבעיה היחידה היא שהיא מסתכלת רק על צד אחד של המטבע, כולם רוצים את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, אך מה לגבי הרופאים? רשלנות רפואית נגרמת לרוב עקב חוסר בחוקים המגנים על הרופאים ועל שעות העבודה שלהם, לדעתי הדרך הראשונה להגן על החולה היינה להגן על המטפל, דהיינו הרופא, וכך איכות הטיפול תעלה בלי צורך בחיקוק חוק אחד נוסף…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s