קריאה לסירוב לשרת וחופש הביטוי בבלוגספירה


 רובן של התגובות הנזעמות למכתב התלונה שלי ליועץ המשפטי לממשלה בעניין רשימתו של עידן לנדו "עת לסרב" היו נגועות בבורות בסיסית – כמקובל, לצערי, במחוזותינו. די מתסכל לגלות שכל אלו שהזדעקו להגן על חופש הביטוי של עידן וכינו אותי כינויים שונים ממלשין ועד מקרתיסט אין להם מושג מוגדר מהו חופש הביטוי הרחב מאד המוגן על פי הדין, מהן מגבלותיו של חופש הביטוי, כפי שנקבעו ומה ראוי להן להיות. מגיב אחד מכיר היטב את הדין בסוגיה זו ועל כן על הערותיו קשה לי יותר לסלוח.

 ברור כי המגיבים הביקורתיים סבורים שחופש הביטוי אינו כולל את הזכות החוקית והמוסרית להגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה בחשד שנעברה עבירה שהנה לרוחם. הואיל והצלחתי להפנים מעט את הלכי הרוח בקרב אגף מסוים של קוראי רשימות, אני יודע כי תלונה נגד התבטאויות בלוגר ביחס לנאמנותם של ערביי ישראל למדינה, או התבטאויות גזעניות, הייתה מתקבלת בתשואות חן. לא התלונה היא שמפריעה אלא נושא התלונה ונגד מי מתלוננים. לבורות נוספה גם צביעות בלתי נסלחת.

  איני מתכוון לפרסם כאן מאמר בנוגע לחופש הביטוי, אך כדאי לדעת- מי שסיפק את עקר הפסיקה ביחס למגבלות חופש הביטוי היו דווקא מחאות הימין הקיצוני ובגללן נקבעה מדיניות עקרונית של היועץ המשפטי לממשלה לפיה יש לשקול בזהירות רבה הגשת כתבי אישום ביחס לעבירות שנעברו ואשר העמדה לדין בגינן עלולה לפגוע בערך חופש הביטוי.  לדוגמא – עבירת ההמרדה,לפי סעיף 134 לחוק העונשין נדונה בהלכת שלנגר ביחס להתבטאות הרב גורן שחייל חייב לסרב לפקודה לפנות יישוב בארץ ישראל-[בג"ץ 94/548] .מדיניות זו של איפוק בהעמדה לדין אושרה במובן זה שנקבע שבנסיבות  שנדונו הפעלת שיקול הדעת של היועץ המשפטי לא להעמיד לדין אינה בגדר אי סבירות קיצונית.

  במקרים אחרים הועמדו לדין עבריינים ולא ניתן להם להתכסות בשמיכת המגן של חופש הביטוי. בנימין כהנא ז"ל תרם בזמנו את חלקו להגדרת הערכים המוגנים של עבירת ההמרדה וכך למשל נקבע כי  "הקריאה" "להפציץ את אום אל פחם" לא ממש מוגנת בקדושת חופש הביטוי וכך גם לא מוגנת תליית כרזות עליהן מצויר חזיר בשכונה מוסלמית.

אין חולק שאין למהר להעמיד לדין בגין עבירות הסתה והמרדה או פגיעה ברגשות דת ועבירות נוספות המגבילות את חופש הביטוי שלנו. אין גם ספק שצריך תמיד לשקול את מכלול הנסיבות, מתי נאמרו הדברים  באיזה הקשר וההסתברות להתממשות הסיכון שהאיסור הפלילי נועד למנעו, הרשימה אינה ממצה ויש לשקול עוד שיקולים רלוונטיים.

מכוח שיקולים כאלו יתכן שמאמר מלומד, תיאורטי, המדבר בשבח אי התגייסות לשירות צבאי למלחמה בלתי מוסרית, כאשר מלחמה כזו אינה מתרחשת ואינה נראית באופק, יישפט בצורה שונה מאשר קריאה לסרבנות בעיצומה של מלחמה.כך למשל כאשר מתנחלים הכועסים מאד על פינוי יישובי הרצועה ,מטיפים שלא לשרת בצבא שמפנה יהודים מביתם, ייתכן שלא יועמדו לדין מאחר והדברים לא נאמרים בעת מלחמה – אם כי לדעתי גם בתופעות אלו ראוי לטפל בחומרה.

 המחוקק הבחין בין הסתה לסרבנות בימי רגיעה לימי מלחמה ושילש את העונש על הסתה לסרבנות בעת מלחמה. זו הסיבה שאיני יכול להעלות על דעתי שהיועץ המשפטי לממשלה, אם ימצא שהיה ברשימתו של עידן לנדו משום הסתה לסרבנות ועבירה לפי סעיף 109 לחוק העונשין, יסבור שאין עניין ציבורי להעמיד את המפרסם לדין.

כאשר מזדעק משהו להגן על "הבן יקיר לו" שהסתבך עם הוראות החוק מן הראוי שיזכור שהגבלות על חופש הביטוי לא נועדו לפציפיסטים,מתנחלים, סרבני מצפון, או לכל קבוצה מוגדרת אחרת. ההגבלות בחוק נועדו לכולם וכאשר מלמדים זכות על עבריין אחד יש לזכור כי הגנה זו תשמש בעתיד עבריינים שאין רצון להגן עליהם.

כמה מגיבים החלו להעלות את הטענה שמכוח כללי אתיקה שאינם מוכרים לי אסור לבלוגר אחד לנסות ולהגביל בכל דרך התבטאותו של בלוגר אחר באותו אתר. עלי להודות שעל המצאה משונה יותר לא שמעתי. ידוע לי שחברות סגורות נוטות מאד לא לערב גורמים מבחוץ בכל הנוגע לעניינים פנימיים אפילו קיים חשש למעשים חמורים ובדרך כלל מגנים התנהלות כזו. מעולם לא שמעתי כי אכסניה של בלוגרים מהווה קהילה חברתית סגורה בפני עצמה. אם כך הדבר עלי לציין כי מעולם לא פגשתי איש מהכותבים באתר רשימות ורק שוחחתי פעם עם אחד מהם.

אני מכבד מאד את האכסניה בה אני מתארח וסבור כי חופש הביטוי שניתן לי במסגרת אכסניה זו מחייב אותי כמו כל בלוגר אחר לכבד קודם כל את החוק. אין לפרסם בבלוג דברים שיש בהם לשון הרע, הסתה לגזענות, הסתה לעבור על החוק, פגיעה ברשות דת ויש לקבל כל מגבלה שהחוק מטיל על חופש הביטוי של כל אחד ואחד מאיתנו. מי שמנצל את האכסניה על מנת לקרוא לביצוע מעשים לא חוקיים הוא המנצל לרעה את הבמה שניתנה לו-לא אני!
 
  
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יהודית  On 6 בינואר 2009 at 20:44

    שלנדו לא פירסם את המאמר שלו כש"מלחמה לא נראית באופק" (מתי היה זמן כזה בישראל?), ופירסם אותו עכשיו, כשהברזל עדיין חם. מגיעה לו תודה על כך.

    מעניין אותי לדעת למה ההחלטה לא להעמיד לדין את רבני יש"ע, שהטיפו להפרת פקודה המונית בפינוי ישובים, לא היתה נגועה באי סבירות קיצונית. יכולה התביעה לטעון שבסירובם זה העמידו בסכנה את הסכמי השלום עם הפלסטינים, והיו עלולים להביא לפעולות נקם טרוריסטיות.

    זה לא יותר מסוכן מכמה עשרות סרבנים עלובים שייעדרו משדה הקרב? עליהם תיפול המערכה?

  • נתיב  On 6 בינואר 2009 at 21:35

    לפני שמעמידים לדין את רבני יש"ע על קריאתם לסרב לפינוי יישובים,
    צריך להעמיד לדין את עמוס עוז ויוסי שריד על קריאתם לסרב לפינוי יישובים.

  • גיל  On 6 בינואר 2009 at 22:06

    לגבי רבני יש"ע:
    אני בהחלט תמכתי וקראתי להעמידם לדין. לא יודע למה לא הועמדו בפועל, אולי אחרים כאן יחכימו את שנינו. דבר אחד ברור, לא היה זה זמן מלחמה. גם את האתר פרופיל 21 המעודד השתמטות (שונה מסרבנות, אני יודע) אף אחד לא תבע וגם אמנים ודוגמניות שהשתחררו מן הצבא ברמיה ברורה איש לא תבע. אני סבור שבזמן רגיעה הדברים שונים וחופש הביטוי עשוי לגבור על נטישת חובת הגיוס כולל ההטפה לה.

    לגבי הסרבנים העלובים שיעדרו משדה הקרב:
    שתי מלחמות עברתי ומילואים רבים עד מאוד טחנתי בין הראשונה לשניה. ראיתי משתמטים מכל מין וצבע וגם סרבנים חויתי. מיד ראשונה אני יכול להגיד : כל משתמט או סרבן גלוי לעיני הציבור "לוקח" איתו עוד 3-10 אחרים באופן סמוי. בין אם הם מזדהים איתו לגמרי ונוקטים באקט גלוי ובין אם הם מבצעים השתמטות אפורה או מה שידוע גם בשם שביתה איטלקית.

    אומר בבירור : סרבן אחד עלול לפגוע בפעילות של מחלקה שלמה. סדרת משתמטים עלולה לפגוע בפלוגה או בגדוד. אז לשאלתך התשובה היא כן : כמה סרבנים עלובים בהחלט עשויים להיות חסרים בשדה הקרב, לא בהכרח בגלל שחסרים צלפים או אלונקאים, אלא בגלל שדרושה ללוחמים ולתומכי הלחימה סולידריות.

    ללא סולידריות, צה"ל לא יהיה צבא העם ולא יתקיים במתכונתו הנוכחית. האם ישראל רוצה צבא בשכר ? שכירי חרב מקצועיים ? התשובה היא לא. ישראל לא רוצה זאת, אך נמנעת מלהפעיל סנקציות משמעותיות כלפי תופעת ההשתמטות והסרבנות. מה יהיה עוד 10 שנים ? נחיה ונראה.

  • שרון  On 7 בינואר 2009 at 8:34

    אף אחד לא מינה אותך לשומר החוק. הבחירה אם להיות פובליציסט מצד אחד או שוטר או שטינקר מצד שני היא אך ורק שלך. אבל אם החלטת להיות שטינקר, מקומך איננו כאן.

  • גולדבלט משה  On 7 בינואר 2009 at 9:42

    כל אדם רשאי להגיש תלונה על כך שנעברה עבירה .
    רק תקלה במננון התגובות מנעה ממני מחיקת תגובתך הנתעבת-מאידך טוב ששוחרי שלטון החוק וזכויות האדם יראו מי נמצא במחנה שלהם

  • איריס ח.  On 7 בינואר 2009 at 10:38

    http://kedma.co.il/index.php?id=2252&t=pages

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 7 בינואר 2009 at 10:53

    שרון, איני מבין את קביעתך התמוהה כי משה הוא "שטינקר". הלא מר לנדו הנכבד פירסם את קריאתו לסרבנות – קריאה זו נחשבת לעבירה פלילית חד משמעית – באתר זה, והדבר מעיד על רצונו העז לפומביות. יותר מכך, הוא אף מתגאה בפירסום זה.
    איפה כאן אלמנט ה"שטינקריות" בדיוק? הלא מדובר בעבירה פלילית הנעשית לאור היום, ולעיני ציבור רחב הגולש לרשימות.
    האם כל אדם המגיש תלונה למשטרה או לרשויות מהווה "שטינקר". אני תוהה מהו סולם הערכים של אותם אנשים המחשיבים תלונה רשמית על עבירה פלילת גלויה לעיני, כ"שטינקריות".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s