אפשר להוציא צו סגירה לכל העיתונים


 פסק דין "קול העם" נחשב לאבן יסוד בתרבות הדמוקרטית הישראלית ובקידוש מעמדו של בית המשפט העליון כמגן הזכויות הדמוקרטיות ובמיוחד הזכות לחופש הביטוי. יצא לי פעם להסביר מדוע מדובר בעצם במיתוס. נגד קול העם לא הוצא צו סגירה כללי, אלא צו ל10 ימים בלבד – אבל מה חשובות העובדות.
 
אני לא מבין בתקשורת ובעיתונות.כקורא וותיק ברור לי מזמן שמדובר בשטח רווי אינטרסים פוליטיים וכלכליים, העיתונאי הבודד הוא בעצם כלום ורובם של הכתבנים יושב ומשקשק מפחד חרב הפיטורים. חלקם כותב מה שמוכתב לו על ידי יחצנים ואחרים הם פשוט כתבי חצר [כתבלבים] במלוא מובן המילה. כמעט אינך יכול למצוא מאמר שנכתב בתום לב בסיסי.
 
 כמובן שאין להניח שכתבות הנוגדות באמת את דעת העורך או את האינטרסים שלו ישורבבו לעיתון. המגמתיות כה ברורה וניתן לצפות מה יכתוב כל אחד כמעט בוודאות. יש העושים זאת לפחות בסגנון קליל ונסבל כמו נחום ברנע. יש שכתיבתם מסורבלת והנמקותיהם כה מופרכות שחבל על הזמן – ראה בן כספית ויש שמלאים מעצמם עד בלי די ועד לזרא, כמו ארי שביט מהארץ. לטעמי העיתונאי היחיד שיש לו קו אידיאולוגי ברור, הנובע מחשיבה עצמאית, הוא בן דרור ימיני ממעריב, בין אם מסכימים לדעותיו ובין אם מתנגדים להן.
 
איני מאמין שיש משטרת עיתון המכתיבה לכל כתב או פובליציסט על מה מותר לו לכתוב ועל מה לא. אין גם צורך במשטרה כזו. במשך השנים מגבש לעצמו כל עיתון צוות כותבים היודע לכוון עצמו ליעד הרצוי ובוודאי יודע כיצד לא להתנגש עם אינטרסים של העיתון, או בעליו.
 
הבעיה האמיתית, מבחינת הקורא, נוגעת לעבודה שהעיתונות אינה מהווה יותר שוק חופשי של ידיעות ודעות, אלא אכסניה למניפולציות תקשורתיות המונעות על ידי אינטרסים.הקורא חייב לעמוד כל הזמן על המשמר. הוא אינו שואל את עמו מהי דעת הכותב ואם הוא מסכים או מתנגד לה. הוא שואל מה האינטרס המשתקף במה שנכתב ואת מי באה הידיעה, או הרשימה לשרת.

הצורך לשרת אינטרסים מוגדרים הוא אחת הסיבות לכך שרשימת הכותבים בעיתונות הכתובה סגורה. אני מכיר, דרך האינטרנט, כותבים רבים מאד שיכולת כתיבתם וחשיבתם עולה לאין ערוך על כל עיתונאי מצוי, [חלקם כותבים באתר רשימות], הסיכוי שלהם להגיע לעיתונות הכתובה אפסי -אולי מפעם לפעם הם יורשו להעלות מאמר אורח.
 
למעשה רק האינטרנט שם קץ, באופן יחסי, לעריצות המו"לים והעורכים. הבלוגים ואתרים נוספים מאפשרים לכותבים נוספים להגיע לקהלים שאליהם לא היה להם סיכוי כלשהו להגיע. לטעמי ההישג העיתונאי הגדול ביותר של יואב יצחק היה הקמת האתר הנקרא כיום news1 הנותן אפשרות ביטוי  לכותבים רבים שלא היה להם  סיכוי במקום אחר.
 
אפשר בהחלט להוציא צו סגירה נגד העיתונות המודפסת. בניגוד לתקופת קול העם צו כזה לא יפגע בהכרח בחופש הביטוי, אלא להיפך, הוא יהווה זרז  לשוק חופשי באמת של דעות ורעיונות. אני לא מציע ,כמובן, להוציא צווי סגירה –ייתכן מאידך שהעיתונים ייסגרו מעצמם מסיבות כלכליות- לא אזיל דמעה. סגירת העיתונות המודפסת  תועיל לשיקום יערות הגשם, להפחתת אפקט החממה ואולי אפילו תתרום להצלת דובי הקוטב. 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בןציון  On 2 באוקטובר 2008 at 23:10

    אתה שונא תום לב בסיסי מי אתה שתעז להלין ולבקר חוסר תום בסיסי?????
    אתה סתם פרובוקטור לא יותר ולא פחות.

  • אלון  On 3 באוקטובר 2008 at 2:25

    הפתרון אינו סגירת העיתונות או הגברת כוחה של הממשלה לפעול נגדם אלא ביצירת אמות מידה מקצועיות שה"עיתונות" בארץ ויתרה עליהם (אובייקטיביות למשל) והביקורת על העיתונאים תבוא מתוך הפרופסיה (כפי שבמידה ופרופסור למשפטים כותב שטויות במקום מחקר משפטי הוא יזכה ל"גינוי" ע"י הקולגות שלו).

  • גולדבלט משה  On 3 באוקטובר 2008 at 4:37

    אמרתי ששום נזק לא ייגרם
    ביקרות על עיתונות היא חסרת ערך והשפעה פרופסור למשפטים פוגש את המבקרים במסדרון. הציבור כמעט ולא נתקל בכותבים

  • אסתי  On 3 באוקטובר 2008 at 11:45

    שים לב לפוסט של יובל סער – "מי רוצה להיות אסתר זנדברג של העיצוב" שמגיב על הפוסט של ענת שטיין

    וזה מראה את בעיית העיתונות אבל מהכיוון התרבותי שלה.

  • גולדבלט משה  On 3 באוקטובר 2008 at 13:35

    קראתי. אני כמובן פחות מודע למתחולל בתחומי ביקורות עיצוב מוסיקה וספרות אבל נדמה לי שהן רוויות אינטרסים ושיקולים מסחריים ופרגון למקורבים ממש כמו בתחום הפוליטי
    אגב אין ולא הייתה לי כוונה פרובוקטיבית בפוסט הזה. הוא מסכם מה שבעצם כולנו יודעים .
    יש בי געגוע מסויים לעיתונות המפלגתית שם הדברים היו ברורים הייתה מפלגה וקו אידיאולוגי ללא תחפושות. במחוזות ילדותי קראו "דבר"

  • אלון  On 3 באוקטובר 2008 at 16:27

    לא אמרתי שהציבור צריך להיות ביקורת לעיתונות

    הפרופסיה צריכה להיות.
    עיתונאי שכותב תעמולה ייחשב עיתונאי גרוע, הוא לא ירצה להיות עיתונאי גרוע, ולא יכתוב תעמולה.

    עיתונאות עם קו אידיאולוגי היא לא עיתונאות – בהגדרה.

  • גולדבלט משה  On 3 באוקטובר 2008 at 16:36

    הניסיון של ביקורת "מבפנים" מלמד שהיא אינה משנה דבר-ראה השפעת העין השביעית על איכות העיתונות
    אני לא מסכים שהטייה אידיאולוגית אינה לגיטימית,אני שולל הטיה כזו כאשר היא מחופשת כאשר קיים עיתון אידיאולוגי בהגדרתו,שמיועד לבטא קו מסוים-אין לי טענה ובלבד שהקלפים על השולחן. עיתון כזה גם לא מתיימר לחופש עיתונאי פנימי

  • אלון  On 3 באוקטובר 2008 at 18:17

    ניהלתי את הדיון הזה בדיוק עם יריב מוהר כאן:
    http://www.notes.co.il/yariv/45362.asp

    אני מסכים שהעין השביעית לא שינה הרבה
    אבל זה לא אומר שזה לא מה שצריך לקרות
    ה"עיתונות" בארץ כה חולה שצריך אולי עוד זמן או תרופה חזקה יותר מהעין השביעית, אבל מאותו סוג.

    בכל מקרה, כפי שאני טוען בדיון עם יריב מוהר, הפתרון: "נחשוף את האג'נדה מראש" הוא פתרון של שפיכת התינוק עם המים

  • גולדלבט משה  On 3 באוקטובר 2008 at 19:11

    והתרשמתי מאד מכך אף אחד באמת לא יודע איך מקימים עיתון אובייקטיבי ונטול אג'נדה.
    מעניין ששלי יחמוביץ כשהייתה עדיין עיתונאית שללה תכלית שלילה את הדרישה לאוביקטיביות וראתה בה צביעות. לאור זאת היא לא היססה להעמיד את תוכנית הרדיו שלה כמה מרכזית למאבקים שתמכה בהם כמו זה של ארבע אימהות.
    כשלעצמי נואשתי מהקמת עיתון אוביקטיבי או נטול אג'נדה. אני סומך הרבה יותר על ההיצע האדיר של חומרים עיתונאיים העומדתלרשותנו ברשת האינטרנט.
    מכל מקום למקרא הערותיך בעבר ליריב מוהר אני מתרשם שגם אתה לא סבור שיקרה אסון אם ייסגרו העיתונים המודפסים הקיימים כיום בישראל

  • אסתי  On 3 באוקטובר 2008 at 19:45

    אני לא מאמינה בעיתונות אובייקטיבית.
    לא חושבת שיש דבר כזה ובעיקר לא חושבת שטוב שיהיה דבר כזה.
    כל כוחה של העיתונות הוא בסובייקטיביות של נקודות המבט וההשקפה של כותביה ועורכיה..
    לדעתי עיתונאי נטול אג'נדה והשקפת עולם הוא לא עיתונאי. הוא מקסימום אצן סקופים ורייטינג

  • אלון  On 4 באוקטובר 2008 at 4:41

    כן כמובן, מסכים לגבי זה שלא יהיה נזק מיוחד.
    ההערה שלי הייתה לגבי "עיתונות" עם אג'נדה…

    לאסתי,
    עיתונאי עם "השקפת עולם" שבאה לביטוי בעבודתו (מעבר לבחירת נושאים לסיקור, אלא בהשפעה על דרך הסיקור) ולא עוברת דרך המסננת של הניסיון להיות אובייקטיבי, הוא אולי בן-אדם נפלא, או אזרח טוב, או לא יודע מה, אבל הוא לא עיתונאי-טוב, ולטענתי אפילו לא עיתונאי.

    מה שמבחין את העיתונאי מכותב הנאומים, או הפוליטיקאי, או העו"ד, זה בדיוק זה: המחויבות לאובייקטיביות.

  • אסתי  On 4 באוקטובר 2008 at 9:00

    כשאני מדבר על סובייקטיביות זה ברור שאני מדברת על הבחירה בנושאי הכתיבה, אבל גם בחיפוש מה עומד מאחורי העובדות.
    ברור לגמרי שהעיתונאי חייב להצמד לאמת ולעובדות גם כשהן אינן חופפות את השקפת עולמו
    אבל בלי השקפת עולם אין עיתונאי. ואין חתירה לאמת. את התוצאה אנחנו רואים היום גם בעיתונות הכתובה גם האינטרנטית וגם בטלוויזיה (מלבד כמה מוהיקנים אחרונים)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s