המהפכה המתוכננת במעמד בית המשפט העליון


 הלחץ מצד נשיאת בית המשפט העליון להקים ערכאה רביעית לערעורים אינו פוסק ואף שכבר הזדמן לי לעסוק בעבר בנושא,לא התפתח דיון ציבורי ממשי בסוגיה. ניתן לייחס את האדישות לכך שנושא זה נתפס כנושא ארגוני ולא כנושא מהותי. הדיון בקשר להצעה מוסט לשאלות עומס ויעילות השירות ולא לבעיות האמיתיות שהצעה זו מעוררת.
 
 בעיתון הארץ פורסם לאחרונה כי "נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, הורתה לבחון אפשרות להקמת ערכאה שיפוטית רביעית שתפעל כבית משפט ארצי לערעורים." הפרשן המשפטי של העיתון מצדד בלהט ברפורמה זו ואני מנחש כי לשכת עורכי הדין בהנהגתה היום תביע אף היא תמיכה.
 
כל התומכים מבינים היטב במה מדובר והם יודעים כי אם תוגשם ההצעה יתחזק מאד מעמדו של בית המשפט העליון ביחס לרשויות השלטון האחרות.חיזוק מעמדו של בית המשפט העליון והעצמת סמכויותיו מהווים אג'נדה פוליטית מובהק של האגף השמאלי בפוליטיקה הישראלית, שאיבד זה מכבר את היומרה להשיג רוב לעמדותיו בציבור הרחב.
 
בשבוע שעבר התקיים כנס שופטים נחוץ וחשוב שתכליתו הייתה לדון במצוקותיה של מערכת המשפט. אמנם קצת קשה לקיים דיון יסודי במעמד 500 איש, אך השופטים שמעו בוודאי בקשב רב את דבריה של נשיאת העליון. בצד דברים נכונים וחשובים חזרה הנשיאה על דרישתה להקל מעל העומס בבית המשפט העליון ולהקים ערכאה רביעית לערעורים.
 
רעיון הערכאה הרביעית אינו רעיון חדש הוא עלה פעמים אחדות בעבר ודבר לא היה לו עם שאלת העומס בבית המשפט העליון, או במערכת המשפט בכלל. מקורה של הדרישה להקמת ערכאה רביעית הוא בתפיסת יסוד הגורסת שעל בית המשפט העליון לעסוק בתיקון נורמטיבי ולא בתיקון אינדיווידואלי, בקביעת הלכות ולא בהכרעה בסכסוכים בין ראובן לשמעון. בית המשפט העליון, על פי אותה השקפה, צריך לפנות עצמו אך ורק לעיסוק בסוגיות עקרוניות ולא לדון בשאלה אם צדק בית המשפט נמוך בקביעה שנאשם ביצע מעשה מסוים,שחוזה הופר,או שיש לשלם פיצוי לניזוק בסכום זה או אחר.
 
 הדרישה להקים ערכאה רביעית הועלתה בין היתר בספרו של ברק שיקול דעת שיפוטי ב1987 [ע"מ 312-313"] וכך כתב נשיא בית המשפט העליון בדימוס:
 
"המשטר הדמוקרטי קובע את המסגרות הערכיות בהן פועל בית המשפט. פעולתו של בית המשפט קובעת את תוכנו של המשטר הדמוקרטי. על מנת שבית המשפט העליון יוכל למלא את תפקידו הנורמטיבי,מן הראוי הוא להפריד בין תפקידו כבית משפט  עליון לבין תפקידו כבית משפט לערעורים" [ע"מ 212]
 
ובהמשך:
 
 "מרבית המקרים הבאים בפני בית המשפט העליון מן הראוי היה להם שלא יבואו בפניו,אלא בפני ערכאת ערעור מיוחדת ,אשר ממנה יבואו הערעורים-ברשותו של בית המשפט העליון-לבית המשפט העליון. בדרך זו ישוחרר בית המשפט העליון מהצורך לעסוק אך בתיקון אינדיבידואלי  בלבד ויוכל להקדיש את מלוא זמנו לאותם תיקונים אינדיבידואליים הגוררים אחריהם תיקונים נורמטיביים"
[ע"מ 213 ].
 
כדאי לשים לב לעובדה פשוטה. הדרישה להקמת ערכאת ערעורים נפרדת לא הושמעה על ידי ברק כחלק מפתרון בעיית העומס בבית המשפט העליון. ברק אינו מתייחס כלל לסוגיה זו. מדובר כאן בהשקפה עקרונית מה צריך להיות מעמדו של בית המשפט העליון ובאילו נושאים עליו לעסוק.
 
לא מצאתי בספרו של ברק הנמקה ממשית מדוע יש לשחרר את בית המשפט העליון לעסוק רק בשאלות של קביעת הלכה. בזמן כתיבת הספר בייתה מקובלת ההשקפה לפיה קביעת הלכה היא תוצר לוואי של הדיון בסכסוכים וההכרעה בהם ואינה מטרה בפני עצמה.יש כאלו ואני בכללם המחזיקים עד עצם היום בהשקפה מיושנת זו.
 
לנושא הערכאה הרביעית התייחסה גם וועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט בראשות שופט בית המשפט העליון בדימ' תאודור אור [ע"מ 19-24 לדו"ח]. וועדה זו הגישה המלצותיה ב8/1997 ושללה במפורש את הצעה לכינון ארבע ערכאות משפט. לעומת זאת הוועדה קבעה כי ניתן להפוך את בית המשפט העליון לערכאה שהפניה אליה תהיה ברשות בלבד, על ידי העברת רוב סמכויות השיפוט לבתי משפט השלום, שיפעלו כערכאה ראשונה ואשר על פסקי הדין שלהם ניתן יהיה לערער לבתי המשפט המחוזיים.
 
 בפועל הורחבו מאד ולדעת רבים מעבר למידה הראויה, סמכויות בתי משפט השלום-אך לאור התנגדות קשה תהליך זה נבלם. עיון בדו"ח וועדת אור מלמד כי גם בו אין בו דיון ממשי בשאלה מדוע יש להפוך את בית המשפט העליון לערכאה שהפניה אליה היא ברשות בלבד. הדו"ח אימץ הגדרה מהפכנית לתפקידו וסמכויותיו של בית המשפט העליון והציבור ולא הסביר מדוע נדרשת רפורמה כה מרחיקת לכת .
 
. ההצעה נתקלה בעבר בהתנגדות פנימית חריפה בתוך מערכת המשפט, הואיל והוא יוצר בעיות ממשיות של קידום, של נסיגה במעמדם של שופטים שלא יקודמו וכיו"ב בעיות חשובות מאד, שדבר אין להן עם השאלות המרכזיות. ייתכן ששאלות אלו יעכבו וימנעו הגשמתו של הרעיון בעתיד מבלי שיתקיים אי פעם דיון ענייני בהצעה.  
 
לא אכחיש שיחסי להצעה היה ונותר חשדני מאד. ההצעה מעוררת חשש כבד לפיו רק גופים בעלי עוצמה כלכלית יוכלו לערער ולהגיע לבית המשפט העליון בפניו, שכן לאזרח מן השורה הליך יקר מדי ורבים מוותרים גם כיום על הגשת ערעור שגרתי לבית המשפט העליון, או אפילו למחוזי, בשל יוקר ההליך והסיכוי המועט לזכות בו-הואיל ורובם המכריע של הערעורים נדחה. ממילא פסיקת בית המשפט העליון תיטה בהכרח לטובת הגופים המוסדיים ה
גדולים.
 
חשש נוסף הוא שעם הפיכת העליון לערכאה שהפניה אליה ברשות בהלבד ועם הורדת רוב ההליכים המנהליים השגרתיים לשיפוט בתי המשפט המחוזיים,אנו נראה התמקדות גוברת והולכת של העליון בנושאים חוקתיים ומנהליים בעלי חשיבות עליונה. בכך יינתן דחף עצום לאקטיביזם השיפוטי וממילא יגבר העימות שבין הרשות המחוקקת והמבצעת לבית המשפט העליון.
 
 על אף שאיני תומך בהצעה לכינון מבנה של ארבע ערכאות במערכת המשפט נראה לי שיש לקיים דיון מעמיק ויסודי בהצעה.אם יומצאו ערובות נאותות להפגת החששות שציינתי וחששות נוספים אזי יש לקיים לגופו של עניין בהצעה- כי יכולות להיות לה גם יתרונות. דיון כזה צריך להתקיים לגופה של ההצעה ותנאי ראשון לקיומו הוא שהמציעים ינהגו בגילוי לב ובתום לב ויבהירו שהצעה זו לא נועדה לפתור את בעיות העומס בבית המשפט העליון, או בכלל.
 
ההצעה להקמת ערכאת ערעורים רביעית הנה הצעה עקרונית ומהפכנית הנוגעת לעצם תפקידו ומעמדו של בית המשפט העליון ולמבנה המשטר בישראל. לאחר הקמת ערכאה רביעית יחול שינוי עמוק במעמד בית המשפט העליון. מוסד זה יופקד על הכרעות עקרוניות וחוקתיות ויתנתק מחיי היומיום במערכת המשפט. אי אפשר להגזים בהשפעתה של רפורמה כזו על מערכת המשפט ועל מבנה השלטון במדינה.
 
 על ידי יצירת מוסד שיפוטי, שכל תכליתו היא קביעת הלכות עקרוניות, אנו מזמינים מעורבות שיפוטית עמוקה ביצירת המשפטהחוקתי, המנהלי, הפלילי והאזרחי בהיקף שלא ידענו בעבר. כך לדוגמא אם תיקבע הלכה על ידי בית המשפט העליון במעמדו המשודרג תישמע בהכרח בעתיד הטענה שאין להעלות על הדעת שינוי של אותה הלכה, שנקבעה על ידי טובי השופטים בחקיקה שחוקקו חברי כנסת הדיוטות. שכן בכך תפגע הכנסת במעמדו של בית המשפט.
 
 ההתפתחויות שינבעו משינוי כזה בכל הנוגע ליחסים שבין רשויות השלטון תהיינה מרחיקות לכת ולא הייתי ממליץ להתפתות לדברי הרגעה. לשינוי יהיו השלכות בכל תחומי המשפט ובית המשפט העליון יפתח תחומי משפט באופן עצמאי ומקיף הרבה מעבר למה שנדרש לצורך הכרעה בסכסוכים קונקרטיים. בכך עלול בית המשפט העליון להפוך למחוקק על .
 
על הציבור ובמיוחד על הקרובים לנושא לגלות ערנות מרבית ולא לאפשר מחטף סמכויות והקמת ערכאה שיפוטית נוספת במסווה של פיתרון לבעיית עומסים.ההצעה להקים ערכאה נוספת ראויה לדיון מעמיק וליחס רציני יותר ויש לבחון את כל השלכותיה בטרם מאמצים אותה –אם בכלל.
 
.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  On 3 בספטמבר 2008 at 10:18

    the court system lost the love of the the simple citizen,so it dosent matter what they will do -they have no chance.

  • דני בלוך  On 3 בספטמבר 2008 at 10:50

    השאלה איננה מי אמר מה בעבר אלא מה עושים במצב הנתון והשאלה החשובה ביותר היא איך מקצרים את הסחבת ועינוי הדין של האזרח הקטן. הוויכוחים התיטורטיים על הלכה ואקטיביזם אינו מעניין את האזרח הרגיל. הוא רוצה משטרה יעילה שתגן עליו ועל רכושו ומערכת משפט פתוחה שדרכה יוכל להשיג את זכויותיו ואשר תטפל ככל שניתן בעבריינים גדולים כקטנים.

  • דני בלוך  On 3 בספטמבר 2008 at 10:55

    הוויכוחים התיאורטיים, כמובן.
    הוויכוח על אופיו של בית המשפט העליון וסמכויותיו צריך להידון במסגרת הכנסת שצריכה לחוקק כל רפורמה שתביא לקיצור עינויי הדין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s