המאבק נגד ניצול מיני -אין תחליף לאסטרטיביות


בספרו שירה מתייחס  ש"י עגנון, בדרך אגב, לתופעת ההטרדת המינית. בבואו לתאר את תמרה בתו של ד"ר הרבסט גיבור ספרו מציין הסופר:

תמרה נערה אמיצה בת חיל ולעולם לא יעיז איש לעשות לה מה שאינו רצוי לה. כבר כשהיתה תמרה ילדה קטנה ונשק לה המורה על פיה על שידעה בעל פה פרק בישעיהו פשטה תמרה את ידה וסטרה לו על פניו לעיני כל הכיתה. אומרים שהיא שעקרה מנהג שנהגו קצת מורים זקנים שהיו מנשקים את תלמידותיהם נשיקת הודיה על כשרונן" [מהדורה שישית ע"מ 281].

פעמים  רבות כשאנו קוראים על תופעות של ניצול מיני [מחוץ לתחום המשפחתי וכמובן מחוץ לעבירות המין הכרוכות באלימות] אנו מוצאים עצמנו תמהים מדוע לא התלוננו הקורבנות. מדוע נחשפו העבירות רק לאחר זמן כה רב ומדוע חלק נכר מאלו שנטען כי נפלו קורבן לניצול מיני אינן מתלוננות גם כאשר אחרות הקדימו אותן בתלונה הנוגעת לאותו אדם החשוד כעבריין. כך היה גם בפרשת החוג לסוציולוגיה ואפילו כותבות כאבירמה גולן הביעו תמיהה על השיהוי הרב בתלונות. ההסברים כמובן לא אחרו לבוא.

לגישת ד"ר קמיר שהנה משפטנית ואינה ,למיטב ידיעתי, פסיכולוגית, אבל קראה בוודאי המון מחקרים בנושא, המערך הנפשי של הדוקטורנטית המנוצלת מינית על ידי המנחה שלה דומה בעקרו לזו של אישה מוכה.

"הגיע הזמן להבין שמצבן של סטודנטיות לתארים מתקדמים שנופלות לידיהם של מנחים כוחניים ומנצלים עלול להיות מקביל  מבחינה מבנית ונפשית לזה של נשים המוכות על ידי בני זוגן ושל בנות שנוצלו מינית."

"בנסיבות כאלה של תלות, חרדה ותחושות של חוסר אונים וחוסר ברירה, אנשים לומדים לקבל את המצב שנכפה עליהם כ"רע הכרחי" ולסגל לעצמם דפוסי השלמה והשרדות, לעיתים תוך תשלום מחירים כבדים מאוד כמו "התאהבות" בתוקפן והתקשרות רגשית אליו (חישבו על התאהבות של נחטפים בחוטפיהם), ו/או התנתקות הנפש מן הגוף (תהליך השרדות הרסני המוכר היום היטב בהקשר של ילדות הסובלות התעללות מינית בבית). "

לעומת זאת ד"ר דפנה כצנלסון בנק מהחוג לבריאות נפש קהילתית בחיפה מגלה הרבה יותר הבנה לשני הצדדים במערכת היחסים. היא מציגה שתי גישות אשר לפי אחת מהן מדובר בעצם בשני קורבנות של עברם ועל פי הגישה השניה מדובר בשני שותפים למעשה שאיש מהם אינו מוכן לקחת אחריות למעשיו.

"מזווית ראייה פסיכואנליטית בעלי השררה, כמו המתלוננות, הם קורבנות שווים של דחפים ויצרים ואין לראות בהם בבחינת אשמים בכוונת זדון. לעומת זאת מזווית ראייה אקזיסטנציאליסטית, המאמינה ביכולת השליטה בעזרת המודעות וכוח הרצון, שני הצדדים, ללא כל קשר לנסיבות אמורים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם הלכה למעשה. לכן, הויכוח באיזו מידה אדם אחראי על מעשיו לגמרי (גישה אקזיסטנציאליסטית) או מושפע מקונפליקטים בלתי פתורים מעברו (גישה פרוידיאנית) איננה חד-משמעית. לא בקרב ציבור הפסיכולוגים ולא בקרב הציבור הרחב הנע בין האשמות על ניצול מחפיר או פיתוי זדוני. המסקנה המתבקשת היא שבכל מערכת יחסים של מרות שעולה על גדותיה מבחינה רגשית, מומלץ לשני הצדדים במקום להיסחף למחוזות מסוכנים להיעזר באנשי מקצוע. "

 האם הדוקטורנטית היא אישה מוכה קורבן חסר אונים שניתן להצדיק כל מחדל בהתנהגותו?  אולי יש לראות בה קורבן של דחפיה יצריה והקונפליקטים הבלתי פתורים שלה? האם היא קורבן לנסיבות חיצוניות הסובל מחרדות קשות וחוסר אונים אשר בכוחם אפילו לגרום להתאהבות מדומה?.שמא אולי עלינו לראות בה אדם בוגר אשר למרות כל הקשיים עליו לקבל אחריות לחייו ולגורלו?.

  מבחינה פסיכולוגית אשמח לקבל סוף סוף הסבר מוסמך בצירוף מחקרים הוכחות ואסמכתאות. אם אין הסבר כולל, כפי שנדמה לי, ובעצם בכל מערכת יחסים, כמו גם מערכת יחסים הנוצרת מעמדת תלות, השפעת הנסיבות המיוחדות והמרכיב הנפשי האינדיוידואלי לכל אדם הם הגורמים החשובים -כדאי לדעת גם עובדה זו.

מכל מקום יחסנו לנשים הכובשות את עדותן ותלונתן אינו צריך להיגזר אך ורק מהבנה למצבן הנפשי המיוחד כקורבן-אם אכן זהו ההסבר. כך גם ההגנה על נשים אינה יכולה ואסור לה להתבטא באמצעי פיקוח מיוחדים ותקנון התנהגות מחמיר, שתמיד ניתן להוליך אותו שולל. כמו בתחומי חיים אחרים גישה מגוננת ומתגוננת לא תועיל להשגת המטרה והיא אף תזיק. גישה זו תנציח את דמות האישה כישות חסרת אונים ותהווה צידוק להתערבות ופיקוח על התנהגות בתחומי חיים נוספים.

למול הקריאות לאימוץ תקנוני התנהגות מחמירים ומנגונוני פיקוח יש להציב את התשובה לפיה הדרך האמיתית היחידה לשנות אורחות התנהגות היא חינוך.כוונתי כמובן לחינוך כללי, אך לא פחות לחינוך הנשים עצמן. אין תחליף לאסרטיביות ואין תחליף לאומץ לב. יש להושיט לנשים הנפגעות כל סיוע ובלבד שסיוע כזה לא יפטור אותן מהחובה לעמוד על זכויותיהן. כל אישה יכולה וחייבת להיות תמרה, שלעולם לא יעיז איש לעשות לה מה שאינו רצוי לה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הדס  On 9 באוגוסט 2008 at 21:18

    אני חושבת שהרבה מקרים של ניצול מיני נושאים את מאפייני החוג לסוציולוגיה, כלומר מתחילים וממשיכים באופן מרומז שאיננו חד משמעי, להבדיל מהמקרה הספרותי שהזכרת שבו הניצול הוא גלוי ומובהק. לא מפתיע שדווקא המקרה הזה נכתב ע"י גבר, שכן במשך שנים לימדו אותנו הנשים שהטרדה מינית משמעה גבר שתוקף אותנו בסימטה חשוכה או נוגע בנו בגסות בניגוד לרצוננו באופן פתאומי.
    לאמיתו של דבר הטרדה מינית מתחילה פעמים רבות כסוג של מניפולציה.כפי שגם גברים יודעים בוודאי, אנחנו נתונים לאינסוף מניפולציות בחיי היומיום שלנו, ופעמים רבות גם המודעים והביקורתיים ביותר שביננו מתקשים לזהותן כשהן קורות. לעיתים אנחנו פשוט נשארים עם תחושה לא נעימה שמשהו לא בסדר קרה כאן, מרגישים שסובבו אותנו. להבנתי זה גם המקרה כאן. החינוך שבו אתה דוגל, צריך לדעתי להתמקד בחשיבה ביקורתית ובתחושת הערך העצמי מחד, ובערכו של הזולת מאידך. לא מספיק לנסות למנוע קורבנות פוטנציאליים, חובה גם למנוע ככל האפשר מקרים של הטרדה.

  • נירית  On 9 באוגוסט 2008 at 23:00

    הדמגוגיה של אורית קמיר וחברותיה מסיטה את תשומת הלב מהעיקר. אפשר להתמודד עם כל מצב, כולל ניסיון לסחיה מינית. תלונה פשוטה פותרת הכול. מי שנכנסת למיטה עם המרצה שלה כדי להגן על התואר שלה היא אידיוטית. נקודה.

    אני עצמי נשואה לאדם שהיה מתרגל שלי כשהייתי מרצה מתחילה באחת האוניברסיטאות היותר נחשבות בארץ. הרומן התחיל באותה תקופה. היום אני נשואה פלוס שניים. לפי העקרון המטופש שמנסות הקמיריות להנחיל, כנראה שאני צריכה לעוף מהעבודה כי הטרדתי אותו מינית. אחרי הכול, אני הייתי המרצה והוא עבד אצלי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 10 באוגוסט 2008 at 7:26

    נראה שאורית קמיר היא אישה מגזע מיוחד. אין לה יצרים, אין לה אינטרסים שהיא רוצה לקדם, מין בעיניה זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה, והיא לא מכירה במצבים של רומנטיקה בפיתוי.
    רוב הנשים הן לא כמוה, הן מוחמאות ומתפתות כמו כל אדם אחר, ולפעמים יש להן אינטרסים מודעים או תת מודעים שהן רוצות לקדם.
    ומין הוא לא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות להן, יש דברים גרועים בהרבה.

    איך נעשתה אורית קמיר למייצגת הראשית של הנשים ולמחוקקת חוקים למענן? לאלוהים פתרונים. פשוט לאף אחד אחר לא נעים לסתור את הדברים ולומר את האמת.

    אם גבר ממש דוחה את האישה, אם היא לא רוצה מגע פיזי איתו בשום אופן, לא יקרה מגע פיזי גם אם ישכבו זה ליד זה באותה מיטה.

    אני מתפלאת עליך שבעיניך תלונה היא ביטוי לאסרטיביות. תלונה היא ביטוי להזדקקות לעזרה, לחוסר יכולת להתגונן וחוסר יכולת לקבל החלטות בוגרות. האסרטיביות היא לא לשכב אם מי באמת, באמת ובתמים ובכל מאודך, אינך רוצה לשכב איתו.

    אני מדמיינת מצב שבו שני גברים נקרים יחד לאותה מיטה, ואחד מהם עושה גישושי התקרבות. אם הגבר השני הוא סטרייט גמור, האם יש סיכוי בעולם שייעתר למגע "בגלל שלא נעים לו"?

  • אשה  On 11 באוגוסט 2008 at 0:26

    כל המאמרים והפוסטים של אורית קמיר אותם קראתי משקפים תבונה, הבנה מעמיקה, דיבור לעניין וממש אנטי התלהמות.

  • רותם.  On 11 באוגוסט 2008 at 0:40

    אז אתם עושים לה דה-לגיטימציה בתור פריג'ידית??

    נשים יכולות לאהוב מין, ועדין לא לאהוב הטרדה, סחיטה, אונס, תקיפה והתעללות – שהרי גם אם מין מאוהב בהם הוא לא מבחירה.

    זה מאוד פשוט.
    וזה מטופש להפוך דיון נגד מטרידים ואנסים לחוסר אהבת מין .
    זה די מופרך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s