עם מי מהפלשתינאים מנהלים מו"מ? –קיצור תולדות המו"מ


לעתים אני רוצה לתלוש את מעט שערותיי מרוב ייאוש. הדבר נובע מהעובדה שאנשים אינטליגנטים לכאורה  שאמורים כבר להבין ולדעת משהו על הסכסוך הישראלי ערבי ממשיכים לדבר בקלישאות. הגיון החשיבה שלהם  מסתכם בכך שחייבים להגיע לשלום ולכן צריך לשאת ולתת עם כל אחד במטרה "לברר" אם אכן קיימת אפשרות לשלום או הפסקת אש וכיו"ב. על מנת להרגיע אותנו מציעים שוחרי הדיבור הללו לקיים מו"מ חשאי –כאילו זו הבעיה.
 
כאשר מעוניינים להגיע לשלום עם סוריה אין בעיה –סוריה היא מדינה  לגיטימית ולכן ברור עם מי יש לנהל מו"מ.כך הדבר עם מצרים,ירדן וכל מדינה אחרת. כאשר הדברים אמורים בפלשתינאים קיימת בעיה וכדאי שניזכר למה. הסקירה שלהלן, למרות היותה תמציתית,היא קצת משעממת, אבל לדעתי חיונית לצורך הבנת התמונה הכוללת. 
 
כתב המנדט שמכוחו שלטו הבריטים בארץ ואשר נוסח על ידי חבר הלאומים קבע רק את עיקרון הבית הלאומי ליהודים.כתב המנדט לא דיבר בכלל על זכויות לאומיות לערביי ארץ ישראל. אלו זכו ב1947 להכרה בהחלטת עצרת האו"ם שקבעה שיש להקים שתי מדינות בארץ ישראל המערבית קיימים חילוקי דעות על משמעות ההחלטה כי החלטת עצרת האו"ם היא מבחינה משפטית המלצה בלבד. מכל מקום הבעיה הפכה ללא מעשית מאחר שהפלשתינאים דחו את ההצעה ולא הקימו מדינה.
 
לאחר מלחמת השחרור סיפחה ירדן את הגדה המערבית,אך סיפוח זה לא זכה להכרה בינלאומית. מצריים לא סיפחה את רצועת עזה. כך או כך אזורים אלו נמצאו במצב בו לא היה ברור מי הריבון החוקי בהם ומכאן שלא הייתה כתובת ברורה לניהול מו"מ עליהם. גם לו רצתה ישראל לנהל מו"מ עם ירדן על הגדה ולו ירדן הייתה נכונה לכך,שאלת סמכותה וזכותה של ממלכת ירדן לנהל מו"מ על שטח שהעולם כלל לא הכיר בזכותה לריבונות עליו הייתה בעייתית .
 
הימין בישראל לא רצה לדבר עם איש על שטחי ארץ ישראל.מלבד תחושת הזכות ההיסטוריות עמד לזכותו הטיעון המשפטי שאין החלטה בינלאומית מחייבת המכירה או קובעת זכויות לפלשתינאים בא"י ולעומת זאת קיים כתב המנדט שהנו מסמך המקנה ליהודים זכויות לאומיות על כל ארץ ישראל. תפיסה זו שרירה וקיימת  גם היום[ וראו פסק הדין של השופט אדמונד לוי בכל הנוגע לחוק פינוי פיצוי שנחקק לרגל תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה].
 
אחרים ובראשם מפלגת העבודה ראו בירדן את הצד הנכון למו"מ ותפיסה זו התקיימה עד שהמלך חוסיין בעקבות האינתיפאדה הראשונה ובעקבות כשלון מה שנקרא "הסכם לונדון" אותו ניסח עם שמעון פרס ב1988 ניתקה סופית את קשריה עם הגדה והבהירה כי היא אינה רואה עצמה כצד למו"מ על עתיד הגדה.
 
יש להזכיר ניסיון חשוב של ישראל לנהל מגעים עם הנהגה פלשתינאית מקומית וניסיון זה בוצע לאחר הבחירות העירוניות ב1976 שהעלו הנהגה פלשתינאית מקומית נבחרת.הנהגה זו החלה להתארגן כמסגרת לאומית שנקראה "הוועדה להכוונה לאומית".באופן מפתיע הנהגה זו לא נשלטה על ידי אש"פ קרי הפתח,אלא על ידי החזית העממית. עקב כך התנגד אש"פ בחריפות שגוף זה ינהל מו"מ עם ישראל.

לאחר שישראל עמדה על כך שמדובר בגוף לאומני קיצוני מבחינתה היא החלה לפעול נגדו.ההתנגדות המשולבת ומעשי טרור נגד ראשי הערים גרמו לכך שגוף זה חדל להתקיים. במקומו ניסה אריאל שרון כשר ביטחון לכונן את אגודות הכפרים על מנת ליצור הנהגה מקומית נוחה יותר וניסיון זה נכשל אף הוא.
 
עליית הליכוד לשלטון ב1977 הביאה לכך שירדן שוב לא נחשבה כפרטנר לשיחות על עתיד הגדה המערבית [למעט ניסיון כושל שהוזכרב1988 של שמעון פרס כשר חוץ של ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר] .תוכנית האוטונומיה איחדה לראשונה מבחינה מדינית בין תושבי עזה לגדה והציעה להם ממשל עצמי מוגבל. מרחיקי ראות קבעו כבר אז כי משמעות הדברים תהיה בהכרח הכרה בעתיד במדינה פלשתינאית והזהירו מפני התוכנית. בסופו של דבר לא צלח המו"מ להגשמת תוכנית האוטונומיה וב1981 כבר היה ברור שמדובר בתוכנית נפל.יוזמה של משה דיין להכריז על ביצוע "אוטונומיה חד צדדית" ללא הסכם כתוב-נדחתה על ידי הדרג המדיני.
 
כשלון המו"מ על האוטונומיה והיעדר נכונות לדון עם ירדן על עתיד הגדה המערבית העלו את משקלו המנהיגותי של אש"פ שהתבסס בלבנון לאחר שסולק מירדן ב1970.למרות שהשמאל כבר אז תבע לראות באש"פ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי ישראל סירבה להכיר בארגון. תולדות הסכסוך הישראלי פלשתינאי בשנים 1981-1983 הן הניסיון להביא לחיסולו של אש"פ כארגון וכישות פוליטית בעלת משקל. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות למבצע שלום הגליל ובמובן מסוים יעד זה זכה להצלחה -אש"פ נחלש מאד לאחר 1983 וב1985 הוא אף גורש סופית מלבנון בלחץ סורי.
 
האינתיפאדה הראשונה שפרצה בשטחים ב12/1987 לא פרצה ביוזמת אש"פ ולא בהנהגתו.לאחר שפרצה עשה אש"פ מאמצים רבים להשתלט עליה והדבר עלה בידו במידה חלקית תוך שהוא נאלץ לשתף פעולה עם הנהגות ["וועדות"] מקומיות.במקביל פעלו והתחזקו החמאס שנוסד ב1987 והג'יהאד האסלאמי. למרות מעורבותו של אש"פ במאורעות בשטחים הרי שמעמדו,עקב הריחוק מהשטח ועקב הפסקת המגעים של ארצות הברית עמו [לאחר מעורבות בניסיונות טרור ] נחלש. ב1992-3 אש"פ איבד חלק נכר מ"זכותו" להיחשב המנהיג הלגיטימי היחיד של העם הפלשתינאי.ישראל המשיכה לראות באש"פ ארגון טרור,אסרה בחוק מפגשים עם נציגיו והיו כמה וכמה שממש נהנו להפר הוראות החוק הואיל והם ידעו טוב יותר מממשלת ישראל מהו הצעד הנכון.
 
יוזמתו המדינית של שר החוץ האמריקאי ג'יימס ביקר הביאה ,לאחר לחצים כבדים, לכינוסה של ועידת מדריד בו הוסכם שישראל תקיים מו"מ עם הנהגה מקומית מהשטחים שזכתה בפועל לתעודת הכשר מאש"פ. בשנים 1990-1993 פעלה ישראל במתווה שסוכם עליו בוועידת מדריד.היא נשאה עם הנציגות המקומית של תושבי השטחים, אך לא עם אש"פ, בו סירבה להכיר.אלו שלא הכירו את הניגוד האמיתי בין ההנהגה המקומית להנהגת אש"פ טוניס ורבין בכללם,סברו שאין להנהגה זו כל משקל אמיתי,היא אינה שונה מאש"פ חוץ אלא במעמדה הנחות ולא ניתן יהיה להגיע עמה להסדר באשר אין לה סמכות לכך. זו הייתה מסקנתו של יצחק רבין ועל בסיס מסקנה זו הוא החליט לבצע תפנית מדינית.יש הרואים במסקנה זו מסקנה שגויה וסוברים כי לתהליך מדריד היה סיכוי ממשי להצליח לו היה רבין מגלה יתר סבלנות.   
 
עליית כוחו של החמאס הביאה את ממשלת רבין  בהדרגה למסקנה כי הברירה האמיתית היא בין החמאס לבין הכוחות המתונים החילוניים. בשלב זה החלה התפנית המדינית הגדולה במדיניות הישראלית שתחילתה במו"מ חשאי בין נציגים "לא רשמיים" שלנו עם נציגי אש"פ. מו"מ זה הוליד את הסכמי אוסלו. היסוד להסכמים אלו הוא התחייבותה של ישראל להכיר אך ורק באש"פ כנציג הבלעדי של העם הפלשתינאי. חשוב לזכור כי מי שקורא היום לניהול מו"מ ישיר עם החמאס קובע למעשה כי ההתחייבות האמורה שוב אינה תקפה.
 
בתחילת אותה תקופה על מנת להבטיח כי מו"מ יתנהל אך ורק עם הנהגה פלשתינאית שתהיה נכונה להכיר בישראל יזמה ממשלת רבין גירוש המוני של הנהגת החמאס. ב16.12.1992 גורשו ללבנון 415 פעילי חמאס שהיוו את שדרת ההנהגה של הארגון. גירוש זה נכשל עקב עתירות שהוגשו לבג"ץ ובמיוחד עקב צו ביניים שהוציא השופט ברק שעיכב את ביצוע הגירוש ואפשר ללבנון לחסום את נתיב המגורשים לבירות. לגירוש זה התנגדה פרקליטת המדינה דאז דורית ביניש שפעלה לסיכולו מאחר והייתה משוכנעת שהגירוש אינו חוקי. בסופו של יום בג"ץ הכשיר מבחינה חוקית את הגירוש לאחר מאבק דרמטי בבית המשפט העליון, אך בפועל הגירוש כבר נכשל עקב השהייתו בצו הביניים שניתן על ידי השופט ברק. יש המאשימים עד היום את השופט ברק בהכשלת מהלך אסטרטגי-מדיני חיוני. 
 
הסכמי אוסלו החזירו את הנהגת אש"פ ויחידותיו הצבאיות לשטחים. במקביל חזרה לשטחים גם הנהגת החמאס שזמן גירושה,אותו בילתה במחנה הסמוך לגבול,קוצר לשנה.ב1993 החלה תקופת פעילותה של הרשות הפלשתינאית שהוסדרה בהסכמי אוסלו וקהיר ובמקביל התארגנה והתעצמה הנהגת החמאס.
 
בחושיו הפוליטיים החדים הבין ערפאת כי הנהגת " אש"פ טוניס" שנכפתה על תושבי השטחים אינה זוכה לפופולאריות רבה וקיימת סכנה של העברת התמיכה  לארגונים האסלאמיים. עקב כך הוקם ב1995 ארגון התנזים ,שהנו פדרציה של אגודות וארגונים מקומיים וכן כלל תאי טרור רבים. ארגון התנזים הוא שהנהיג בתחילה את "אינתיפאדת אל אקצה " ב10/200. מנהיגו מרואן ברגותי נתפס ומרצה מאסר עולם על מעורבותו בטרור וחשב עדיין כמנהיג האהוד ביותר מקרב ההנהגה הפלשתינאית שאינה משתיי
כת לחמאס. יש הרואים דווקא בו את הפרטנר העתידי למו"מ.
 
הניגודים הפנימיים הקשים שבין הנהגת אש"פ טוניס לחמאס התפרצו לאחר הבחירות שהתקיימו בלחץ ארצות הברית,עליית החמאס לשלטון ובשלב מאוחר יותר השתלטותו האלימה על רצועת עזה והנתק שחל בין עזה לגדה.
 
היום מתקיים מו"מ וירטואלי בין מדינת ישראל להנהגת אש"פ הוותיקה שאינה נהנית יותר מסמכות כלשהי. יש הגורסים [כמו השר בן אליעזר] שחייבים לשחרר את מרואן ברגותי על מנת להקנות לאש"פ ולגורמים הלא דתיים משקל ממשי כלשהו במו"מ. אחרים נואשו מכבר וסבורים שאין תחליף למו"מ עם החמאס על השגת הפסקת אש ואולי שביתת נשק לזמן מוגבל.
 
למעשה מו"מ בין ישראל לחמאס מתקיים כל הזמן בתיווך מצרי ללא הכרה רשמית אולם הוא נכשל עקב הדרישה הבלתי מתפשרת כי הפסקת האש תכלול גם הפסקת הפעילות בגדה מה שיחזק ביותר את מעמד החמאס בגדה ויאפשר לו להשתלט עליה בתוך זמן לא רב. רבים מאד מקרב המעורים בתחום מזהירים אותנו שזו התפתחות הצפויה לקרות בקרוב.
 
לא טרחתי להביא בתמצית את סקירת תולדות חיפוש הפרטנר למו"מ בינינו לפלשתינאים אלא על מנת להבהיר כי בחירת הצד למו"מ משמעה בהכרח בחירת הפיתרון הפוליטי. אי הנכונות או היכולת לקיים מו"מ עם ירדן על שטחי הגדה,גזרה את החיבור בין הגדה לרצועה בתוכנית האוטונומיה ואת ההכרח להידבר עם הפלשתינאים במקום עם ירדן.אי הנכונות להידבר עם חוסיין על הסכם מחק סופית את ירדן כצד למו"מ וקבר את "האופציה הירדנית" לשנים רבות.
 
 הבחירה לקיים מו"מ עם הנהגה מקומית בשטחים משמעה הייתה שלילת כל מו"מ על הקמת מדינה פלשתינאית ועל זכויות הפזורה הפלשתינאית[זכות השיבה]. הויתור על המו"מ עם ההנהגה המקומית והבחירה באש"פ  כפרטנר משמעה הייתה צעידה לקראת פתרון שתי מדינות ומו"מ על זכות השיבה, שאכן כבר התקיים בשיחות שניהל אהוד ברק עם הפלשתינאים לאחר כשלון ועידת קמפ דויד ב2000 .
 
מי שמציע מו"מ גלוי או חשאי ישיר עם החמאס על שביתת נשק מקבל בכך הכרעה מדינית מהמעלה הראשונה. הוא מתנער סופית מהסכמי אוסלו ומעניק בפועל לחמאס זכות ווטו על התהליך המדיני. במצבה האומלל של ההנהגה הפלשתינאית היום ייתכן שמשמעות הדברים היא שהחמאס יהיה לבן השיח היחיד שלנו והמו"מ עמו יהיה לשם השגת מטרות מוגבלות ביותר כמו שביתת נשק .
 
לאור תבוסת צה"ל בעימות עם החמאס ולאור העובדה שממשלה זו אינה רוצה או מסוגלת לנהל עימות כולל באופן החלטי על מנת להגיע להכרעה, ייתכן מאד שאין מנוס אלא מניהול מו"מ כזה. אם הכוונה לנהל מו"מ יש להגדיר מראש מהם נושאי המו"מ. הם אנו נכונים להכיר בשלטונו של החמאס בעזה ולראות בו נציג לגיטימי לתושבי הרצועה בלבד? האם נראה בו נציג פלשתינאי לגיטימי לשיחות כוללות? האם ננהל עם החמאס מו"מ מדיני מקביל לזה שמנוהל עם הרשות הפלשתינאית? מי שמדבר על מו"מ אינו יכול להסתפק בקלישאות וחייב לתת לנו הסבר ממצה למה כוונתו.

מי שלוחץ לקיים מו"מ עם החמאס חייב גם להסביר לנו מה יהיו,לדעתו,ההשלכות של מו"מ זה על עתיד המו"מ עם הרשות הפלשתינאית ועל גורלה של רשות זו. בקיצור ההחלטה עם מי נושאים ונותנים היא החלטה מאד מאד רצינית וכדאי להקדיש לה מעט מחשבה .

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s