הפרד ואל תמשול


נאומה של השרה ציפי לבני בכנס הרצליה האחרון היה כתב הגנה רהוט לחזון הקמת מדינה פלשתינית בצד ישראל. חזון זה הוצג לא רק כבסיס נכון לפשרה היסטורית, אלא בראש ובראשונה, כמכשיר שנועד להגשים את מטרת הציונות והיא קיום מדינה יהודית באופיה ובהרכבה הדמוגראפי בארץ ישראל.

השרה לבני אינה היחידה הנתפסת לקונספציה לפיה האלטרנטיבות הן הקמת מדינה פלשתינית, או שישראל תהיה למדינה דו לאומית. הנחת יסוד זו משמשת נר לרגלי פוליטיקאים ופרשנים רבים וראוי לבחון אותה מחדש.

שרת החוץ מפוכחת לחלוטין ביחס לקשיים והסיכונים בתהליך ומודעת לאפשרות כישלונו. אף על-פי כן היא דבקה בעמדתה שלמען חזון המדינה היהודית יש להתקדם בתהליך ורק התקדמות בו תאפשר ל"גורמים הפרגמאטיים" בצד שכנגד להתחזק ולגבור על "הגורמים הרדיקליים".

נדמה לי שכבר לא מדברים יותר על גורמים פלשתינים "מתונים", אלא רק על גורמים "פרגמאטיים". התוצאה היא שבמקום לשאת ולתת עם מי שיכול להעביר תמורה, אנו נושאים ונותנים על-מנת לחזק את מי שכיום לא מסוגל לתת דבר ואפילו נסכים עמו על הקמת מדינה פלשתינית ביהודה שומרון ועזה, ללא מחויבות מצידו, הוא לא יהיה מסוגל להקימה.

אם רוצה השרה לבחון את כוחו של אבו מאזן אין קל מזה. יש "לתת" לו לשלוט במעברי הגבול בין הרצועה לסיני ולראות איך כוחותיו עומדים במשימה. לאחר שהחמאס ינפנף אותם משם בתנועת יד, אם בכלל יעזו כוחותיו לנסות זאת, נוכל להפנים כי, למרבה הצער, ברצועת עזה יוכל אבו מאזן לשלוט רק בעזרת כידונים ישראלים, או מצריים. בשלב מסוים גם נבין כי אין היום גורם פלשתיני אחד עמו ניתן לנהל מו"מ ובאמצעות מו"מ עם גורמים "פרגמאטיים" אנו לא נקבע מי ישלוט בפלשתינים בעתיד.

לעומת נחרצותה של שרת החוץ לקיים "תהליך שלום" בו יש לחתור למדינה פלשתינית, אני מבקש להציב סימני שאלה! האם באמת הסכם בין ישראל לגורמים הפרגמאטיים בקרב העם הפלשתיני הוא בר קיום? האם באמת יכול מישהו לערוב לנו כי לאחר תקופה קצרה, מסיבות שאין לנו השפעה עליהן, לא יודחו הגורמים הפרגמאטיים מכל עמדת השפעה ויעלו הגורמים הקיצוניים? האם יש בכלל נוסחה מדינית או ביטחונית שניתן לאכוף אותה בהקשר זה? האם הסדר קבע עם הגורמים הפרגמאטיים לא יגרום כשלעצמו ועקב פער הציפיות לחיסולם של גורמים אלו?

כאשר אומרים לנו שמדינה פלשתינית בגבולות יהודה שומרון ועזה היא הפתרון היציב היחיד שבכוחו להבטיח שלומה וקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אפשר להתייחס לקביעה זו ביותר משמץ חשד. מדוע דווקא פתרון זה? מדוע לא להעדיף למשל הקמתן של שתי "מדינות" פלשתיניות האחת ברצועת עזה והשנייה בגדה המערבית? מדוע בעצם לא לשאוף לכך שגם ירדן תהיה בית לפלשתינים המהווים בה רוב וכך יוקמו שלוש מדינות פלשתיניות, שאף אחת מהן לא תוכל לדבר בשם כל הפלשתינים ולהציב תביעות המסכנות את קיומנו.

בחצי השנה האחרונה התנתקה רצועת עזה מהגדה. כיום, עקב המצור הכלכלי מתחברת הרצועה למצריים. ייתכן שהתהליך חיובי מבחינתנו [מוקדם מדי לחגוג] ויתכן, מאידך, שמצרים תנקוט במדיניות משלה על-מנת לאלץ את ישראל לכבוש את הרצועה. ייתכן שגורמים בעזה המעוניינים למנוע את ההינתקות מהגדה ומעוניינים שישראל תישאב לתוכה,יעשו זאת באמצעות הגברת הטרור נגדנו. הטרור נגד ישראל היה מאז ומעולם מכשיר חשוב בפוליטיקה הפנים פלשתינית.

יותר ויותר אני מהרהר באפשרות כי נכריז גלויות כי אנו מכירים בכך שבפועל החמאס הקים מעין ישות עצמאית ברצועת עזה ואנו נכונים לשאת ולתת עמו על הפסקת אש ארוכה ועל הכרה דה פקטו בישות זו. מו"מ זה יתקיים במקביל למו"מ על הקמת מדינה פלשתינית, בגבולות זמניים, בגדה, גבולות שלא יכללו כל גישה חופשית לירדן ויותירו לנו את מלוא מרחב הפעולה הביטחונית.

לו הייתי מבקש להיות סרקסטי הייתי אומר שהתוצאה הרצויה הראשונה של הכרזה כזו תהיה פיצולו של מחנה השמאל הישראלי הקרוי משום מה "מחנה השלום". בעוד אלו שטרם השתחררו מחזון המדינה הפלשתינית האחת יזעקו חמס ויקראו למנוע כל הכרה ומו"מ עם החמאס [ראה עקיבא אלדר בהארץ] חלקים אחרים יאמצו קריאה זו.

איני ציניקן וגורלו של מחנה פוליטי זה או אחר בישראל אינו מעסיק אותי במיוחד. לעת הזאת הקמת מדינה פלשתינית ברצועה ובגדה הנה סכנה מהותית לקיומה ובטחונה של מדינת ישראל. על ישראל לעשות ככול שביכולתה למנוע הגשמת רעיון נואל זה שיביא את כל ריכוזי האוכלוסיה שלנו תחת איומי מפת הטווחים של הטילים ויגרום בשלב השני, בסבירות גבוהה, להשבת הכיבוש המלא.

כאשר תל אביב תהיה תחת התקפת קטיושות לא יהיה מנוס מהשבת הכיבוש! אם ברצוננו להימנע מכיבוש חוזר עלינו להשתחרר מהקונספציה לפיה ראוי לחתור להקמת מדינה פלשתינית אחת. עלינו לנצל, ללא היסוס, כפי שמקובל בחיים הפוליטיים, את הפיצול הבסיסי בחברה הפלשתינית להקמת שתי ישויות אוטונומיות [שאפשר, אם מתעקשים, לכנותן "מדינות"] ולחיות עם פתרון חלקי זה ככול הניתן.

מי שתומך בהקמת מדינה פלשתינית אחת עלול בהחלט לגלות כי הוא תמך בעצם בהשבת הכיבוש, אם יתממשו הסיכונים הביטחוניים הברורים כל כך.סיסמת המדיניות הישראלית אינה צריכה להיות "הפרד ומשול" אלא "הפרד" על-מנת שלא נאלץ למשול.

ייתכן כי גם תוצאת החתירה לפתרון שתי מדינות בעזה ובגדה [בנוסף לממלכת ירדן] לא יעלה יפה. השבת הכיבוש המלא בוודאי שאינה אפשרות רצויה, אך היא ללא ספק אפשרות ממשית – אם יתגשם הסיוט הביטחוני
. בשלב זה נראה כי החתירה לשתי ישויות פלשתיניות אוטונומיות, האחת בעזה והשנייה בגדה, כהסדר ביניים, עדיפה על החתירה למדינה פלשתינית אחת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s