נישואים הם מערכת יחסים בין גבר אחד ואישה אחת פסק המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית. אני לתומי חשבתי שנישואים הם היעדר מערכת יחסים בין גבר אחד לאישה אחת אבל אצל האמריקאים לא מתבדחים כנראה על הנושא – בביתו של התלוי אין מזכירים את החבל.
האמירה הזו כשלעצמה לוקה בכמה כשלים. האם כל מערכת יחסים בין גבר אחד ואישה אחת הם נישואים? האם מי שיש לו מערכות יחסים אחת עם אשתו ואחת עם אחרת שאינה אשתו – או להיפך אינו נשוי? מי שיש לו מערכות יחסים משמעותיות ללא נישואין עם שתי נשים מה מעמדו? מה ההבדל בין גבר ואישה המקיימים מערכת יחסים ואינם נזקקים לחסות החוק והכרת המדינה במעמדם לבין זוגות חד מיניים החיים באותו אופן?
רוב הסרטים האמריקאים שמזדמן לי לצפות בהם והעוסקים במשפחה מבטאים מסר שמרני מאד ביחס למוסד הנישואין. בגידה של אחד מבני הזוג היא פגיעה כל כך קשה עד כי רק בשל קדושת שלמות המשפחה יש למחול עליה. ככול שמתרבות הסטסטיסטיקות על כשלונו של מוסד הנישואים כך מתחזקים המסרים החבויים הקוראים לצופה או לקורא לשמור עליו מכל משמר.
על רקע זה אולי ניתן להבין חלק מההתנגדות להכרה בנישואים חד מיניים- תומכי המוסד "המקובל" חשים מאוימים מחידושים והחרדה של השמרנים היא שאם נכיר בנישואים בין גבר לגבר או בין אישה לאישה אין טעם אמיתי שלא להכיר בנישואים בין גבר לכמה נשים או להיפך או בנישואים בעלי אופי קהילתי, או בכל דרך אחרת בה יבחרו אנשים להתקשר האחד עם השני והכל בשם עיקרון חופש הפרט. כשמתחילים לאפשר חופש בחירה אפשר לדעת היכן מתחילים אבל לא היכן זה מסתיים.
אל תבינו מכאן שאני שולל הכרה בזכותם של זוגות חד מיניים להינשא או תומך בהכרה כזו – לא נתתי את דעתי על מכלול הבעיות העלולות לנבוע מהכרה כזו. כיצד ייפתרו בעיות אפוטרופסות ביחס לילדים משותפים –כיצד יש להתאים את דיני האימוץ? כיצד יש להסדיר את חיובי תשלום המזונות בין שני גברים שהקימו יחידה משפחתית?
חברי הכנסת אצלנו אינם מרבים להעמיק חשוב. כמה מהם שמעו את הצהרת הנשיא אובמה ומיד הזדרזו להביע תמיכה ברעיון. היה עדיף להם להיזכר כי בישראל נישואים בין יהודים נערכים על פי דין תורה בלבד ואם עוד לא הצלחנו להנהיג נישואים אזרחיים, הדרך להנהגת נישואים לזוגות מאותו מין ארוכה-ארוכה מאד.
סרטו של רוברט רדפורד חידון חידון האשליות עוסק באחת ההונאות הידועות של תחילת ימי הטלוויזיה בארצות הברית, בהם חידוני בקיאות וידע היו להיט [גם כיום] ומשכו צופים רבים. מפיקי התוכנית הפופולארית לא היססו לבחור מראש את המנצח הרצוי ולספק לו, מבעוד מועד, את התשובות לשאלות. התחרות הייתה מבוימת והשיקול היחיד לבחירת המנצח היה הרייטינג.
לאחר חקירה מאומצת נחשפה העובדה כי חידון האשליות היא תחרות מבוימת. למרות הגינוי הכללי, מנהלי הרשת "לא ידעו" דבר ולא הואשמו בכלום. בסופו של יום הסרט מציב שאלה קשה: מי בעצם נפגע? מה העוול שנעשה לצופים? החידונים לא היו אלא תכנית בידור והם סיפקו מטרה זו. איש מהצופים לא נפגע מכך שהתחרות הייתה מבוימת.
בכל זאת הצופים בתוכניות חשו נבגדים משהתגלתה להם האמת במערומיה. מה שנפגע ו"נרצח" הייתה התמימות. מה שהרגיז במיוחד היה הזלזול העמוק של מנהלי הטלוויזיה באינטליגנציה שלהם ובכבודם. מי שמרמה אותך בדרך זו, ללא כל תכלית אמתית, מזלזל בך כאדם ופוגע בכבודך. כשמישהו מוכר מוצר או שירות במחיר מופקע אנו מתרגזים ואפילו מגישים תביעות, אבל לא חשים נבגדים או מושפלים כי בעסקה מסחרית כללי המו"מ ברורים.
הבחירה של מופז בממשלת אחדות הייתה צעד מתבקש מבחינה פוליטית שלא גרם רעה לאיש. גם המבקרים הגדולים ביותר אינם בטוחים שממשלת אחדות לזמן מוגדר אינה עדיפה על בחירות מוקדמות שלא ישנו דבר מהותי בתמונה הפוליטית. כמו בחידון האשליות הדבר היחיד שנפגע היא התמימות.
מופז, פעם נוספת [מתי הוא ילמד?] מכר לציבור "לוקש" הבטחה שאיש לא ביקש או דרש ממנו והיא התחייבותו שלא להיכנס לממשלת נתניהו. ההסברים שלו כיום מעליבים עוד יותר את האינטליגנציה של הקורא או השומע. גם מי שסבור שהצעד הפוליטי בו נקט היה נכון ומועיל [למדינה] יתקשה לסלוח לו על זריעת האשליות וההונאות שבדרך.
פעם שמעתי רמאי מדופלם שהורשע בעשרות מעשי הונאה מסביר כי בעסקת תרמית הקורבן אינו תמים כל כך. הוא מרומה והוא בעצם רוצה להיות מרומה ומוכן במידה כלשהי לשלם עבור אשליית עושר, או כל טובת הנאה אחרת שאמורה ליפול בחיקו. האמירה הזאת היא לא לגמרי מופרכת. הציבור התם מעניק כיום יותר מנדטים לבלון יחסי ציבור ,אדם ללא שום רקורד של עשייה, כמו יאיר לפיד, שאיש אינו יודע מי תומך בו ומה עומד מאחוריו. ציבור שנוהג כך הוא ציבור המזמין ממש שירמו אותו וימכרו לו מעשיות – אז ייתכן שמנקודת מבט זאת ניתן להבין את מופז ובמידת מה להצדיק אותו.
לאחרונה הורדתי מאד את מינון התגובות שלי ואני מניח שיש מי שלא מצטער. זה בעיקר נובע מעייפות החומר, זיקנה מוקדמת, היעדר רוח לחימה ורצון להתעמת. הפעם אתיר לעצמי חריג .
כותבת ד"ר נעמה כרמי "הריסת בתים עונשית היא אחד האקטים הברבריים ביותר שניתן להעלות על הדעת. ענישה קולקטיבית מהסוג הגרוע ביותר" נו באמת – קצת פרופורציה והכרות עם ההיסטוריה של הענישה הקולקטיבית לא תזיק. אפשר להעלות על הדעת דברים גרועים בהרבה ואני לא רוצה להעלות יותר מדי דוגמאות ידועות ומעוררות חלחלה כמו אורדור-סור-גלאן או כמו אי אלו מעשי ענישה קולקטיבית שנעשו לאחרונה בסוריה. שם משום מה לא שמעו על רגשותיה המעודנים של ד"ר כרמי.
אפשר גם לחשוב על יותר גרוע מבלי לערוך טבח כמקובל באזורנו- ההגליה של חלק מתושבי הכפר, או הגליית כל משפחת המחבל וכך הלאה-לתמיד או לתקופה מוגבלת של כמה עשרות שנים.
אפשר להתווכח על יעילות הריסת הבתים וייתכן שהיא לא יעילה מאחר והיא באמת רכה מדי – בסך הכול פגיעה ברכוש. אזכיר כי במלחמה מחריבים הרבה יותר בתים מבלי לשאול בכלל מי יצא מהם – מלחמה היא בכלל סוג גרוע בהרבה של ענישה קולקטיבית ואנחנו עושים זאת כלפי חפים, גם כי הריסה בכל זאת עדיפה על הריגה ובית שנהרס אפשר לשקם אבל חיים שאבדו לא. כך הרסנו בג'נין ב2002 למשל מחנה שלם עם מעט מאד קורבנות בנפש .
ד"ר כרמי מחדדת את עמדתה "הריסת בתים עונשית איננה מוסרית ואני מתנגדת לה גם לו היה מוכח שהיא מועילה." ובכן אחדד גם אני את עמדתי- אם ניתן להציל חיים ולמנוע פיגועי טרור רצחניים באמצעות נזק לרכוש מי שמשתפים פעולה עם הטרור, או אלו שייתכן שיש להם השפעה משפחתית על פעילי טרור, יהיה זה בלתי מוסרי בתכלית לא לנקוט בצעד הזה-חיי אדם להבנתי עדיפים על רכוש – אבל אולי סולם הערכים שלי מעוות.
אני מבין שכרמי אימצה את עמדת בצלם לפיה הריסת בתים נוגדת את אמנת ג'נבה. בג"ץ המשוקץ משום מה אימץ את העמדה שמדובר בצעד שתכליתו הרתעה ולא ענישה וזה מובן שעמדה זו לא מקובלת על בצלם, אבל גם ארגון זה אינו עדיין הפרשן המשפטי המוסמך של המשפט הבינלאומי.
כשלעצמי אני מוטרד הרבה פחות מאמנת ג'נבה הרביעית והרבה יותר מהתוצאות החמורות שיש לשיח הזכויות על ביטחוננו. בשל שיח הזכויות [וגם בסיועו של בג"ץ] איבדנו את אמצעי ההרתעה של הגירוש. כעת גם נאבד את אמצעי ההרתעה של הריסת הבתים ונותרנו רק עם יכולת פעולה נגד מי שבפועל פועל נגדנו, כאשר הסביבה המשפחתית המספקת לו מסתור וסיוע אחר נותרת חסינה – אם זה לא טירוף- טירוף מהו?
אנחנו נמצאים בתקופה רגועה יחסית אך זכר הימים בהם איבדנו מאות אזרחים בחודש לטרור חקוק בזיכרון היטב ואין כל סיבה להניח שימים אלו לא ישובו. כדאי שיובהר כבר כעת לכל ארגוני הזכויות כי אם יהיה צורך בכך ועל מנת להגן על חיי אזרחיה ישראל תבצע פעולות הרבה יותר קשות מאשר הריסת בתים סלקטיבית. ייתכן גם שכדאי להזכיר לפעילי בצלם, שוברים שתיקה וחבריהם לא לבחון יותר מדי את גבולות הסובלנות של החברה הישראלית.
עו"ד עצמאי העוסק בתחום נזקי גוף, רשלנות רפואית והגנה על זכויות חולים ונפגעים. נולדתי וגדלתי במושב כפר חיים בעמק חפר. בהמשך למדתי בבית ספר בויאר בירושלים והייתי חניך הפנימייה, שירות צבאי בגרעין נח"ל לקיבוץ ראש הנקרה, לימודי משפטים בירושלים. נשוי, מתגורר בנהריה, אב גאה וחרד לתאומות מקסימות.
